זה בסדר לדבר עם הצ'אט אם נגיד עברתי הטרדה?" שאלה אותי השבוע ילדה בכיתה ו׳, במהלך שיעור על מוגנות. בשניה הראשונה רציתי לענות לה - "לא! מה פתאום. " משהו בי רצה להגיד לה שעל דברים כאלה לא מדברים עם צ'אט. שזה אישי. שזה רגיש. שזה דורש אדם אמיתי. אבל אז נזכרתי שבתחילת כל מפגש אני מבקשת מהבנות ומעצמי לשים את השיפוטיות בצד. עצרתי שניה ונשמתי עמוק.  כי האמת? גם אני משתמשת בצ'אט המון . וגם לדברים אישיים ולוויסות. כשאני צריכה לחשוב בקול ולא רוצה להסביר שוב מההתחלה. כשאני רוצה שמישהו יבי

למה יותר קל לנו להיות בעירום מאשר לדבר על מיניות? פוסט על המבוכה המלווה נערות ונשים, ותובנות מהפרק עם קטי קמחי על "אילוף צרכים" ואיך לגדל ילדים עם מודעות גופנית ובריאות מינית.

האם חוסר חשק מיני הוא תקלה? בפוסט ובפרק הפודקאסט עם עינת לב, אני משתפת בסיפור האישי שלי על אובדן וסגירות הגוף, ומסבירה למה הגוף שלנו בוחר לפעמים לוותר על מיניות כדי לשמור עלינו.

אמרתי את המשפט הזה השבוע בסדנה לבנות בכיתה ז׳, על דימוי גוף, ורגע של שקט השתרר בחדר. הן הסתכלו עליי במבט מופתע, כזה ששואל: מה, באמת? זה בסדר שאנחנו לא עפות על איך שאנחנו נראות? מותר לנו לא לאהוב חלקים מעצמנו? בכל פעם שאני פוגשת נערות ומדברת איתן על הסיפור שלהן עם הגוף, המנגינה היא אותה מנגינה. הביקורת העצמית יושבת שם, חזקה ונוכחת. זה נשמע כמעט אותו דבר אצל כולן: "הבטן שלי לא מספיק שטוחה", "השפתיים שלי דקות מדי", "השיער שלי לא מספיק חלק". אנחנו חיות בעולם של מסרים סותרים שמשגע

אולי השאלה האמיתית היא לא רק איך אנחנו מחנכים ילדים וילדות להציב גבול, אלא איך אנחנו, המבוגרים, לומדים להיות כאלה שמותר לפגוע בהם. המחשבה הזאת ליוותה אותי השבוע אחרי שהעברתי סדנאות על מוגנות לבנות בכיתה ז׳ וסדנאות על חוויה מינית טובה לצעירות במכינה. איך זה בשבילך לקרוא את זה? אני יודעת שזה יכול לכווץ את הבטן. כי כשמדברים על הטרדות ופגיעות, קשה לנו לתפוס שמישהו קרוב אלינו - לפעמים אפילו מי שמטפל בנו, דואג לנו, אוהב אותנו - יכול להיות גם זה שפוגע. זה פשוט לא מסתדר לנו בלב. גם א

איך נראית חרדה חברתית אצל נשים רגישות? פוסט אישי על רגישות, התאמה, מסכות והמעבר מהמאמץ להיות “יותר” להסכמה להיות מי שאני.

רגישות גבוהה, הסמקה ובושה מילדות, ועל איך הופכים דפוסים רגשיים לכוח. עם שאלות להתבוננות עצמית ושיחה מעמיקה עם דנה קיסרי

אני - העדינה מדיי, הרגישה מדיי, זאת עם הקול החלש מדיי -אעמוד מול 70 צעירים במכינה ואדבר בלי להסמיק? זה מה שעבר לי בראש השבוע כשקיבלתי הודעה מחניכה במכינה שאני מלווה רגשית. היא הציעה לי להעביר הרצאה מול 70 חניכים בנושא “ילדות” –-איך הילדות שלנו משפיעה עלינו כבוגרים. ובאופן די אירוני, ברגע שקראתי את ההודעה… כל “השדים” שלי מהילדות הגיעו להתקפה. כשהתלהבות ופחד נפגשים בשניה הראשונה התרגשתי מאוד. אבל מיד אחר כך ואפילו שעות אחר כך, הרגשתי את הגוף שלי מסמן לי: לא. אל תלכי לשם. זה מסו

זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע. וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה, ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה. ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה. רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי: “מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?” ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה. כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”, כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר,

בפרק החדש של הפודקאסט אני מדברת עם קורל דרליצמן על בושה, גוף, והאומץ לשים הכול בחוץ. על הרגע שבו אנחנו מפסיקות להסתיר ומגלות שהשמיים לא נופלים.

יש רגעים שבהם את פשוט רוצה להיות “כמו כולן”. להרגיש בנוח במפגש חברתי, לדבר בלי לחשוב יותר מדי, לא להרגיש שאת צריכה למדוד כל מילה. אבל אז, הגוף מתכווץ והראש מתחיל לעבוד שעות נוספות: למה אני לא מצליחה להיות שייכת. עם השנים הבנתי, שלרגישות יש המון צדדים. וזה לא “משהו לתקן”, אלא משהו להבין, לאט־לאט ומאוד בעדינות. הנה כמה מהסיבות (הרגשיות, הגופניות והחברתיות) שיכולות להסביר למה לפעמים כל כך קשה לנו :  1. עומס חושי ורגשי גבוה נשים רגישות קולטות הכול . מבטים, טון, אנרגיות, תתי־משמעו

פוסט על רגישות גבוהה, על תחושת אי־שייכות חברתית, ועל הדרך לראות ברגישות כוח שמחבר ומרפא

איך המסרים הראשונים שקיבלנו על הגוף והמיניות ממשיכים ללוות אותנו גם בבגרות, ואיך אפשר לשחרר מהם בעדינות.

קשה להרגיש כל הזמן. הכיווץ הזה בגרון, החום הזה בחזה. ושוב את שואלת את עצמך: למה אני ככה? למה הכול חייב להיות לי כזה קשה? למה אני לא יכולה...

אתמול הקטן שלי הסתפר. וזה מעניין מה שקרה לי בעקבות זה. בעצם - אני יזמתי את זה. כולם היו נגד, ואני חשבתי שזה הדבר הנכון. והלכתי בביטחון...

השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא...

כל השבוע ניסיתי להיזכר בחנוכה בבית ילדותי. רציתי להיזכר במשפחתיות, ובאמא שלי מצלמת את כולם מדליקים נרות, ובמשחק הסביבונים שאבא שלי הקפיד...

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. *...

יאללה את באה להיות ביחד? הוא בדיוק חזר מהקרוספיט. עירני ומלא באנרגיה. הסתכלתי עליו במבט של, הנה שוב זה קורה. כבר מאוחר, ועוד לא הוצאתי את...

זאת לא הייתה הבנה כזאת של השכל. זאת הייתה הבנה, מסוג ההבנות האלה שמרגישים בגוף. - הבוקר אחרי שקלעתי צמה בשיער של הבכורה ועזרתי לאמצעית...