אני - העדינה מדיי, הרגישה מדיי, זאת עם הקול החלש מדיי -אעמוד מול 70 צעירים במכינה ואדבר בלי להסמיק? זה מה שעבר לי בראש השבוע כשקיבלתי הודעה מחניכה במכינה שאני מלווה רגשית. היא הציעה לי להעביר הרצאה מול 70 חניכים בנושא “ילדות” –-איך הילדות שלנו משפיעה עלינו כבוגרים. ובאופן די אירוני, ברגע שקראתי את ההודעה… כל “השדים” שלי מהילדות הגיעו להתקפה. כשהתלהבות ופחד נפגשים בשניה הראשונה התרגשתי מאוד. אבל מיד אחר כך ואפילו שעות אחר כך, הרגשתי את הגוף שלי מסמן לי: לא. אל תלכי לשם. זה מסו

זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע. וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה, ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה. ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה. רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי: “מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?” ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה. כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”, כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר,

בפרק החדש של הפודקאסט אני מדברת עם קורל דרליצמן על בושה, גוף, והאומץ לשים הכול בחוץ. על הרגע שבו אנחנו מפסיקות להסתיר ומגלות שהשמיים לא נופלים.

יש רגעים שבהם את פשוט רוצה להיות “כמו כולן”. להרגיש בנוח במפגש חברתי, לדבר בלי לחשוב יותר מדי, לא להרגיש שאת צריכה למדוד כל מילה. אבל אז, הגוף מתכווץ והראש מתחיל לעבוד שעות נוספות: למה אני לא מצליחה להיות שייכת. עם השנים הבנתי, שלרגישות יש המון צדדים. וזה לא “משהו לתקן”, אלא משהו להבין, לאט־לאט ומאוד בעדינות. הנה כמה מהסיבות (הרגשיות, הגופניות והחברתיות) שיכולות להסביר למה לפעמים כל כך קשה לנו :  1. עומס חושי ורגשי גבוה נשים רגישות קולטות הכול . מבטים, טון, אנרגיות, תתי־משמעו

פוסט על רגישות גבוהה, על תחושת אי־שייכות חברתית, ועל הדרך לראות ברגישות כוח שמחבר ומרפא

איך המסרים הראשונים שקיבלנו על הגוף והמיניות ממשיכים ללוות אותנו גם בבגרות, ואיך אפשר לשחרר מהם בעדינות.

קשה להרגיש כל הזמן. הכיווץ הזה בגרון, החום הזה בחזה. ושוב את שואלת את עצמך: למה אני ככה? למה הכול חייב להיות לי כזה קשה? למה אני לא יכולה...

אתמול הקטן שלי הסתפר. וזה מעניין מה שקרה לי בעקבות זה. בעצם - אני יזמתי את זה. כולם היו נגד, ואני חשבתי שזה הדבר הנכון. והלכתי בביטחון...

השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא...

כל השבוע ניסיתי להיזכר בחנוכה בבית ילדותי. רציתי להיזכר במשפחתיות, ובאמא שלי מצלמת את כולם מדליקים נרות, ובמשחק הסביבונים שאבא שלי הקפיד...

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. *...

יאללה את באה להיות ביחד? הוא בדיוק חזר מהקרוספיט. עירני ומלא באנרגיה. הסתכלתי עליו במבט של, הנה שוב זה קורה. כבר מאוחר, ועוד לא הוצאתי את...

זאת לא הייתה הבנה כזאת של השכל. זאת הייתה הבנה, מסוג ההבנות האלה שמרגישים בגוף. - הבוקר אחרי שקלעתי צמה בשיער של הבכורה ועזרתי לאמצעית...

כרגישה מטבעי, חשבון נפש הוא חלק בלתי נפרד מחיי. אין לי צורך בזמן מיוחד כדי להתבונן פנימה - המחשבות והשאלות תמיד שם, מהדהדות. אבל יש משהו...

הייתה לי כלבה, מוקה קראנו לה. היא אהבה לאסוף טישו עם נזלת ולקפוץ על הספות בבית ילדותי. אהבתי אותה ממש- היא הייתה חברה שאפשר לדבר איתה,...

נני מפחד. נני מפחד מהצב אמא. הוא גם מפחד מהפרה ומפחד מהנמלה. וגם מהרעש של המכונית שנוסעת בכביש. ומהרעש של השייק שאני מכינה בימים האחרונים...

הסמקתי מול התלמידים שלי. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כל החיים ההסמקה הייתה תופסת אותי בכל מיני סיטואציות והיא ממש ניהלה אותי, סיפרה לי...

כשהייתי קטנה דיברתי עם אלוהים. מן אמונה תמימה כזאת של ילדה, שאמרו לה בגן שאלוהים תמיד שומע, שאני והוא יכולים לדבר. לדבר כמו חברים. אני...

באחד המפגשים שהעברתי בביתי על חינוך למיניות בריאה לילדים, שוחחנו על זה שמיניות ומגע, במהותם (לפני הסרטים שרצים לנו בראש מהחדשות) הם...

קיבלנו משימה מהגננת לכתוב מה האור של הקטנה שלנו. ונכון שזו משימה דיי מוכרת לי מימי בית הספר, מכל מיני פעילויות על חנוכה (ואפילו דיי...