השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא רצתה לספר לי מה קרה, הבנתי שכמה ילדים שאלו אותה אם אני דתייה. וזה הביך אותה והיא לא הבינה מה הם רוצים ממנה, וכשהיא לא ענתה להם הם צעקו לעברה- אמא שלך בטח לא שומרת שבת נכון? כי יש לה קעקוע. לא הבנתי מאיפה זה הגיע. נכון, יש לי קעקוע. ונכון, אני גרה בישוב דתי, מה שלא ממש מקובל לעשות. והנחתי שמתישהו הנושא הזה יעלה כשהילדות יגדלו. וכשהיא סיפרה לי

זאת לא הייתה הבנה כזאת של השכל. זאת הייתה הבנה, מסוג ההבנות האלה שמרגישים בגוף. - הבוקר אחרי שקלעתי צמה בשיער של הבכורה ועזרתי לאמצעית למצוא את הזוג של הגרב עם החד קרן, ואחרי שסוף סוף הקטן נענה לתחנונים שלי שינעל כבר את הנעליים, כי רק אחרי שינעל אני אגיד לאבא שיחזיר אותו עם האופניים החדשות. חזרתי הביתה והגיע תורה של לונה, הכלבה הג׳ינג׳ית שלי, שאוציא אותה לטיול בוקר. בחוץ היה קריר, כיאה לתחילת דצמבר, וירדו טיפות גשם דקיקות, כאלה שמדגדגות את האף. לבשתי את המעיל החום- ג’ינג׳י של

הייתה לי כלבה, מוקה קראנו לה. היא אהבה לאסוף טישו עם נזלת ולקפוץ על הספות בבית ילדותי. אהבתי אותה ממש- היא הייתה חברה שאפשר לדבר איתה, להתכרבל יחד, לחוש את הליקוקים האוהבים שלה. אמא שלי אהבה אותה גם כן, ואולי דווקא בגלל האהבה הזו היא החליטה בסוף למסור אותה. היא ראתה את מוקה מביטה בה בעיניים מתחננות בזמן הארוחות, לבד רוב שעות היום, וליבה נחמץ. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמוקה סובלת מהבדידות. יום אחרי שמוקה עזבה, נעלמו כל התמונות שלה מהבית. רק שנים אחר כך הבנתי - אמא "העלימה" א