איך חוזרים שוב לאינטימיות?

יאללה את באה להיות ביחד?

הוא בדיוק חזר מהקרוספיט.

עירני ומלא באנרגיה.

הסתכלתי עליו במבט של, הנה שוב זה קורה.

כבר מאוחר, ועוד לא הוצאתי את הלחמניות כוסמין מהתנור, ועוד לא סיימתי לקפל את הכביסה, שממתינה בסבלנות אין קץ על הספה בסלון. וגם ההזמנה של שופרסל, מחכה שאני אלחץ כבר על אישור. וכן, אני אהיה בבית לקבל את המשלוח.

קבענו שהיום נצליח.

שהיום זה יהיה הערב שלנו.

ערב בלי מסכים קטנים (כלומר פלאפונים. )

מה שלא הצליח לקרות כבר יותר משנה, מאז השביעי באוקטובר, שלקח לנו (גם) את היכולת להתנתק לרגע מהעדכונים השוטפים.

הבנות כרגיל דרשו את ההשכבה לישון.

(למה הן לא רואות שאני גמורה, ושאין לי כוח לעוד סיפור על המשחק המגניב שהיא התחילה לשחק, במקום הברולסטארס, כמו החברות שלה).

והוא, שרצה לחכות לי שאסיים עם המשימות, הלך למחשב, להספיק רק עוד משהו קטן.

השעה הייתה תשע בלילה.

וכל מה שעבר לי בראש זה,

אין בי כוחות.

וכל מה שעבר לי בראש זה,

איך לעזאזל חוזרים להיות באינטימיות.

אחרי המילואים.

ואחרי ההתאוששות מהמילואים.

ואפילו השינה של נגב שכבר התחילה להתייצב, התבלגנה שוב, והוא חזר להתעורר כמה פעמים בלילה. ולדרוש ״אבוקי״ ולקרוא לאמא.

רק אותי הוא רוצה מאז.

 -

טוב סיימתי, אתה בא?

משלימים פערים על היום שעבר. על מה הקטן עשה בגן, ואיך שוב ברח לו קקי בתחתונים (הוא רק התחיל גמילה) ואיך האמצעית מגזימה בתגובות שלה, מאז שגם היא התחילה להתבגר.

ולמרות שהגוף שלי שם, איתו, אני לא מצליחה באמת להיות נוכחת.

הלכתי לאיבוד בתוך סבך המחשבות שלי.

ֿ

ואני מרגישה אשמה.

והאשמה הזאת מתפשטת גם אחר כך כשהוא מכין לנו קפה במקינטה.

הוא מתלונן שאין לו טעם.

ואני אומרת שדווקא טעים לי.

וסוף סוף, אנחנו לבד, ביחד. בלי מסכים קטנים. והעיניים נפגשנות. ויש זמן, זה רק אנחנו. בלי הילדים. בלי העבודה.

אבל במקום להנות מהזמן שיש לנו, אני רק חושבת על איך אנחנו אמורים להיות.

ועל מה מצופה מאיתנו עד שסוף סוף יש לנו רגע לעצמנו.

ועל איך אני אמורה להתנהג.

ועל למה כזה קשה לי להתקרב, למרות שחיכיתי כל כך לרגע הזה.

ולמה הגוף שלי לא מסוגל להרפות.

ומה שקורה כשאת נמצאת בסיפורים שלך על ״איך אמור״

ולא באמת במה שקורה במציאות,

זה שאת יכולה להיות ביחד

אבל להרגיש ממש לבד.

-

והאשמה הזאת על מה שאני לא,

והמחשבות האלה על מה שמצופה ממני,

הזכירו לי איזה רגע, בתקופת התיכון, כשהלכנו כמה חברות לבית של אחת מהן.

וכל כך רציתי גם להרגיש חלק, להגיד איזה משהו מצחיק, כמוהן, ושהן יתפוצצו מצחוק.

אבל בגלל שהייתי ביישנית כזאת, ומובכת כזאת, ועם קול עדין כזה, שבקושי שמעו, לא הצלחתי להגיד משהו מצחיק. ולא הרגשתי חלק מהן.

וחשבתי לעצמי, שאם אני ככה, ביישנית ועדינה, אני לא יכולה להשתלב.

וכשכולן הלכו הביתה, בלב רועד שיתפתי את אחת החברות במה שהרגשתי ובמה שחשבתי. וכל כך קיוויתי שהיא תבין אותי, ותראה אותי ותגיד לי, איזה שטויות, זה ממש לא נכון, את אהובה ורצויה, וזה סתם בראש שלך.

אבל במקום זה היא התבאסה עליי, ואמרה לי שאם באמת היה לי אכפת, הייתי מתאמצת יותר.

וכנראה שאני לא באמת רוצה להיות אחת מהן.

וזה הרגיש כמו בוקס בבטן.

וחשבתי לעצמי אז, בגיל שש עשרה, שאם זה מה שקורה כשאני חושפת את הלב שלי, אז אולי עדיף שלא.

-

אבל באותו הערב, על הספה בסלון,

החלטתי להסכים להרגיש את הפחד מלהיות כבדה או לא מובנת, הפחד שעדיין נוכח שם מגיל שש עשרה, ובכל זאת לשתף אותו בכל מה שעובר לי בראש.

והוא, שמכיר אותי כל כך טוב, צחק ועזר לי לראות את התמונה הרחבה יותר.

ואולי באותו רגע הרגשתי באמת נראית.

לא רק בגוף, לא רק בתוך הראש - אלא במלואי.

כי בדרך שאני עוברת עם עצמי,

עם הזוגיות והמיניות שלי, גיליתי שהאינטימיות האמיתית לא טומנת בחובה ציפייה למושלמות,

אלא דורשת אומץ להראות את עצמי במלואי.

וההסכמה להיות פגיעה,

להראות את עצמך לאנשים שאת אוהבת - עם כל הבלאגן והסתירות שבראש, בדיוק כפי שאת באותו רגע ולא כמו מי שנדמה לך שעליך להיות -

אולי היא המפתח לקרבה אמיתית.