זה בסדר לדבר עם הצ'אט אם נגיד עברתי הטרדה?" שאלה אותי השבוע ילדה בכיתה ו׳, במהלך שיעור על מוגנות. בשניה הראשונה רציתי לענות לה - "לא! מה פתאום." משהו בי רצה להגיד לה שעל דברים כאלה לא מדברים עם צ'אט. שזה אישי. שזה רגיש. שזה דורש אדם אמיתי. אבל אז נזכרתי שבתחילת כל מפגש אני מבקשת מהבנות ומעצמי לשים את השיפוטיות בצד. עצרתי שניה ונשמתי עמוק. כי האמת? גם אני משתמשת בצ'אט המון. וגם לדברים אישיים ולוויסות. כשאני צריכה לחשוב בקול ולא רוצה להסביר שוב מההתחלה. כשאני רוצה שמישהו יבין

האם חוסר חשק מיני הוא תקלה? בפוסט ובפרק הפודקאסט עם עינת לב, אני משתפת בסיפור האישי שלי על אובדן וסגירות הגוף, ומסבירה למה הגוף שלנו בוחר לפעמים לוותר על מיניות כדי לשמור עלינו.

אולי השאלה האמיתית היא לא רק איך אנחנו מחנכים ילדים וילדות להציב גבול, אלא איך אנחנו, המבוגרים, לומדים להיות כאלה שמותר לפגוע בהם המחשבה הזאת ליוותה אותי השבוע אחרי שהעברתי סדנאות על מוגנות לבנות בכיתה ז׳ וסדנאות על חוויה מינית טובה לצעירות במכינה. איך זה בשבילך לקרוא את זה? אני יודעת שזה יכול לכווץ את הבטן. כי כשמדברים על הטרדות ופגיעות, קשה לנו לתפוס שמישהו קרוב אלינו - לפעמים אפילו מי שמטפל בנו, דואג לנו, אוהב אותנו - יכול להיות גם זה שפוגע. זה פשוט לא מסתדר לנו בלב. גם או

איך המסרים הראשונים שקיבלנו על הגוף והמיניות ממשיכים ללוות אותנו גם בבגרות, ואיך אפשר לשחרר מהם בעדינות.

יאללה את באה להיות ביחד? הוא בדיוק חזר מהקרוספיט. עירני ומלא באנרגיה. הסתכלתי עליו במבט של, הנה שוב זה קורה. כבר מאוחר, ועוד לא הוצאתי את הלחמניות כוסמין מהתנור, ועוד לא סיימתי לקפל את הכביסה, שממתינה בסבלנות אין קץ על הספה בסלון. וגם ההזמנה של שופרסל, מחכה שאני אלחץ כבר על אישור. וכן, אני אהיה בבית לקבל את המשלוח. קבענו שהיום נצליח. שהיום זה יהיה הערב שלנו. ערב בלי מסכים קטנים (כלומר פלאפונים. ) מה שלא הצליח לקרות כבר יותר משנה, מאז השביעי באוקטובר, שלקח לנו (גם) את היכולת ל

הייתי ילדה שמנה לא שמנמונת, לא מלאה במקומות הנכונים, לא כזאת שיש מה לתפוס. בעיניים שלי, של הילדה שהייתי, הייתי שמנה. מאוד אהבתי לאכול. אני זוכרת שאהבתי במיוחד לאכול מלאווח. ובגלל שכל כך אהבתי, אני זוכרת שהגבילו אותי, שיכולתי לאכול (רק) כל מוצאי שבת. (אחרת אולי הייתי אוכלת כל יום…) התביישתי בגוף שלי. לא היה לי נוח בתוכו. הוא הרגיש לי מסורבל, מסובך לקנות איתו בגדים. הכי היה לי נוח עם בגדים לא לוחצים, שהגומי לא יילחץ לי על הגוף. בשיעורי בלט, התפדחתי ללבוש את הבגד גוף, בגלל שהוא

הֱיֵה קָשׁוּב, לִפְעִימוֹת לִבִּי לִנְשִׁימוֹתַי לַקֶּצֶב הַמִּתְחוֹלֵל בְּתוֹכִי כָּעֵת הֱיֵה פָּתוּחַ וּרְאֵה אוֹתִי מִבַּעַד לְעַדְשׁוֹת הַיּוֹדֵעַ וְהַצָּרִיךְ הֱיֵה יַצִּיב לְנֹכַח הַמֻּרְכָּבוּיוֹת שֶׁלִּי, הַמַּחְזוֹרִיּוּת שֶׁבִּי הַמִּסְתּוֹבֶבֶת סְבִיב צִירֵי נָשִׁיּוּתִי הַקְשֵׁב לְקוֹל רְצוֹנוֹתַי וּכְמִיהוֹתַי, לַשֶּׁקֶט הַנִּגְלֶה לְפָנֶיךָ בְּרֶגַע שֶׁמַּשֶּׁהוּ בִּי נִפְתַּח אֵלֶיךָ וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה בְּטוּחָה נִנּוֹחָה הַבֵּט בִּי פְּנִימָה וְתִרְאֶה יָלְד