הצ׳אט לא יודע לדמוע - איך להיות הכתובת למתבגרות שלנו

זה בסדר לדבר עם הצ'אט אם נגיד עברתי הטרדה?"

שאלה אותי השבוע ילדה בכיתה ו׳, במהלך שיעור על מוגנות.

בשניה הראשונה רציתי לענות לה - "לא! מה פתאום."

משהו בי רצה להגיד לה שעל דברים כאלה לא מדברים עם צ'אט. שזה אישי. שזה רגיש.

שזה דורש אדם אמיתי.

אבל אז נזכרתי שבתחילת כל מפגש אני מבקשת מהבנות ומעצמי לשים את השיפוטיות בצד.

עצרתי שניה ונשמתי עמוק. 

כי האמת? גם אני משתמשת בצ'אט המון. וגם לדברים אישיים ולוויסות. כשאני צריכה לחשוב בקול ולא רוצה להסביר שוב מההתחלה. כשאני רוצה שמישהו יבין אותי כפי שאני, בלי שאצטרך להיות נחמדה.

הוא זמין. הוא לא שופט. הוא מקשיב.

ולא נעים לחשוב על זה… אבל בכל מה שקשור לשיח עם מתבגרות, אנחנו, ההורים ואנשי החינוך, קצת בתחרות איתו.

ועדיין, אני חושבת שהשאלה היא לא האם לתת לבת שלנו להשתמש בצ'אט. כמו שהשאלה היא לא האם היא תיחשף לתכנים לא מותאמים.

כי אנחנו חיות במציאות שבה ילדות בכיתה ה' מקבלות סטיקר של איבר מין גברי בקבוצת וואטסאפ. (כן, זה מזעזע. אבל זה קורה) וזה לא עניין של האם - אלא של מתי.

השאלה האמיתית היא אחרת לגמרי - האם אנחנו יכולות להיות הכתובת?

לא כי אנחנו יודעות הכל כמו הצ'אט. לא כי אנחנו תמיד אמפתיות כמוהו. לא כי תמיד יש לנו כוח וסבלנות.

אלא כי אנחנו האמהות שלהן.

ושיח על מיניות, על גבולות, על מה קרה לי - זה לא טכני. זאת לא פשוט שאלה שצריכה תשובה. זה שיח מתמשך, על ערכים. על מה שמרגיש לנו נכון בבטן, לפי מי שאני והתפיסת עולם שלי. 

את זה הצ'אט לא יכול לתת.

הוא לא יודע להביא פגיעות. הוא לא יודע לדמוע כשהבת שלך מספרת לו שחברה פגעה בה. הוא לא יכול לחייך כשהיא מספרת שהצליחה לעמוד על שלה מול אי צדק בכיתה.

הוא לא מביא את הלב שלו. כי אין לו לב. את מביאה את הלב שלך. את האמת שלך. את הפגיעות שלך.

והמתבגרות שלנו? הן מתרחקות, זה מבאס.

אבל לא חדש, וזה לא בגללנו. הן עסוקות בחברות, ברשתות, בלמצוא את עצמן. 

אבל הן עדיין מבולבלות. גם אם הן יכולות לשאול את הצ'אט הכל - הן עדיין לא תמיד יודעות מה הן מרגישות.

והצ'אט יכול לעזור, אבל לא לחבק אותן, לא לבכות איתה, ולא להגיד לה, גם אצלי זה היה ככה.

בחזרה לשיעור, לאותה ילדה.

עניתי לה שהצ'אט יכול לעזור לסדר מחשבות, להרגיש פחות לבד עם זה. אבל לא במקום ההורים. כי להורים יש משהו שלצ'אט אין - הם לא רק עונים. הם לוקחים את היד.

ואגב, גם הפוסט הזה כתבתי עם עזרה של הצ'אט. הוא עזר לי לחדד, לערוך, לדייק.

אבל הוא לא יכול היה להביא את המחשבות שלי. את הפגיעות שלי. את מה שרק לי עובר בראש.

זה עדיין נשאר אצלי.

אמא והמתבגרת שלה מדברות בעידן הצאט