מותר לכאוב - גם אם אני בחרתי

אתמול הקטן שלי הסתפר.

וזה מעניין מה שקרה לי בעקבות זה.

בעצם - אני יזמתי את זה. כולם היו נגד, ואני חשבתי שזה הדבר הנכון. והלכתי בביטחון לספר.

ואני רואה אותו גוזר לו את השיער, הבלונדיני, היפה והארוך שלו.

השיער שכולם אמרו לי עליו כל הזמן - איזה ילד יפיוף ואיזה שיער מהמם.

והוא, הילד המתוק שלי, ישב שם על הכסא המוגבה, עם סינר כזה ששמים אצל ספרים, מסתכל למראה, ונראה כל כך בטוח בעצמו.

ואני, חייכתי, נראיתי שמחה ומתרגשת, אבל בפנים כבר הרגשתי את הלב שלי כבד.

ואחרי שהוא סיים, ופתאום ראיתי אותו עם השיער הקצר (מאוד) הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.

והתחושה הזאת, לא הסכמתי לה להיות...

הרגשתי לא בסדר, כי - אני בחרתי! אני רציתי! ובאיזו זכות אני מרגישה עכשיו עצובה?

ניסיתי להגיד על זה איזה משהו, אבל אמרו לי שזה טוב, שזה יפה לו, ואל תקחי את זה קשה.

והסתובבתי מאתמול עם התחושה הזאת, אבל לא נתתי לה מקום.

ואז היום, באיזה רגע משהו "הפעיל" אותי, ובאוטומט שלי הלכתי ישר לסיפורים המוכרים... למה אני כזאת לא החלטית? למה אני לא בטוחה בעצמי מספיק?

ומישהי קרובה לליבי, שהייתה לידי שם, שאלה אם הכל בסדר. ופתאום בלי להבין מאיפה זה הגיע, בכלל לא סיפרתי על המשהו הזה שהפעיל אותי, וקלטתי שאני משתפת אותה בזה שהילד שלי הסתפר, ושקצת לא נעים לי להודות, אבל זה מבאס אותי. ועוד יותר מבאס, כי אני זו שבחרתי.

והיא הסתכלה עליי בעיניים מבינות, ואמרה: "בטח... זה באמת מאוד קשה."

ופתאום, יצאו הדמעות.

אלה שהחזקתי מאתמול.

והכרתי בתחושה שלא הסכמתי לה להיות. ונתתי לה סוף סוף מקום. ומשהו שם בתוכי התרכך.

והצלחתי, ממש לרגע, להסכים להיות קצת יותר בחמלה, מול התחושה הזאת שהתינוק שלי כבר לא תינוק. וכל מה שזה אומר עליי, כאמא.

במשך כל היום הוא הסתובב עם התספורת החדשה, וכולם החמיאו לו. 'איזה יופי', 'כמה זה מתאים לך', 'איזה גדול אתה נראה עכשיו'.

והוא חייך כאילו כלום, כאילו לא הזיז לו בכלל התספורת הזאת.

והערב, במקלחת, הוא פתאום נגע בשיער הקצר שלו, וכאילו הבין באותו רגע מה קרה.

פתאום התחיל לבכות…"אני רוצה את השיער!״

ובמקום להגיד לו, מה פתאום זה יפה, עכשיו יהיה לך נוח, נתתי לו את הרשות, כמו שאני קיבלתי אותה, ואמרתי לו - "זה באמת עצוב. זה באמת קשה להיפרד מהשיער. היה לך שיער שכל כך אהבת."

ולמרות שהיה לי קשה לראות אותו ככה - ורציתי רק לעצור את הבכי שלו ושירגיש טוב.

בכיתי יחד איתו ואמרתי לו - מותר לך.

מותר לך להיות עצוב.

והוא יגדל השיער,

אבל בינתיים מותר להתגעגע אליו.​​​​​​​​​​​​​​​​