השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא רצתה לספר לי מה קרה, הבנתי שכמה ילדים שאלו אותה אם אני דתייה. וזה הביך אותה והיא לא הבינה מה הם רוצים ממנה, וכשהיא לא ענתה להם הם צעקו לעברה- אמא שלך בטח לא שומרת שבת נכון? כי יש לה קעקוע. לא הבנתי מאיפה זה הגיע. נכון, יש לי קעקוע. ונכון, אני גרה בישוב דתי, מה שלא ממש מקובל לעשות. והנחתי שמתישהו הנושא הזה יעלה כשהילדות יגדלו. וכשהיא סיפרה לי

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. * ודווקא הפעם הצלחתי. הצלחתי לעמוד על שלי, השבוע כשהוא חזר מהגן וצרח שהוא רוצה את כל החבילה. לא רק שניים. לא את התות הכי גדול. הוא רוצה את ה-כ-ל! ובהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו בנחמדות, שאי אפשר מתוק שלי, אי אפשר את כל החפיסה של התותים. כי אז לא יישאר למיקה ולעומר. וזה גם בכלל לא בריא לאכול את כל החפיסה. ולמרות שהוא כבר היה בתנוחת חתול דרוס על הרצפ