למה אני לא שמחה? מחשבה עדינה על רגישות גבוהה ורגשות שלא קיבלו מקום
- hzevuloni
- 20 בנוב׳
- זמן קריאה 2 דקות
זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע.
וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה,
ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה.
ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה.
רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי:
“מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?”
ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה.
כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”,
כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר, כל מה שאני עוד לא מספיק…
וכאילו יש איזו חובה להיות במוד שמח, במלאות, באנרגיה גבוהה.
ושמעתי את אותו הדבר השבוע מצעירות שאני מלווה:
“למה לכולן קל ורק לי קשה?”
“למה כולן מסתדרות ורק אני מרגישה ככה?”
“מה לא בסדר איתי שאני לא שמחה?”
וכשאני מתעכבת רגע איתן, וגם עם עצמי, אני מגלה שהסיפור הוא בכלל לא על שמחה.
מתחת ל“אני לא שמחה” יש לעיתים קרובות עצב קטן שלא קיבל מקום, פגיעה קטנה שביטלנו אותה, איזה כאב שחשבנו שהוא לא מספיק חשוב, חלק בודד בפנים שרוצה שנשים אליו לב.
והמחשבה “למה אני לא שמחה” לא נותנת לו מקום — היא דוחפת אותו עוד יותר פנימה.
והיום, כשהמחשבה הזאת שוב הופיעה, הרגשתי ממש איך ברגע אחד כל האנרגיה שלי צנחה, כאילו רק המילים האלה - “אני לא שמחה” - נהיו הדבר הכי כבד בעולם, והגוף ישר התכווץ.
לא בגלל שהייתי עצובה באמת, אלא בגלל שהשיפוט הזה מחץ את מה שכן היה שם.
והאמת היא שמכרו לנו סיפור על שמחה.
שאנחנו אמורות תמיד להיות שמחות.
שאם יש רגע שאני לא שמחה - אז משהו לא בסדר איתי, משהו תקוע, משהו פגום.
אבל החיים לא בנויים ככה.
הם לא קו ישר של שמחה.
יש רגעים של נשימה, של שקט, של עייפות, של קצת כובד, של בלבול — והם כולם חלק מהאנושיות שלנו.
ההבנה הזאת התעצמה לי גם דרך התפיסה הבודהיסטית -
שכאב הוא חלק מהקיום האנושי.
הסבל מגיע כשאנחנו מצפות שלא יהיה.
כשאנחנו מספרות לעצמנו שאנחנו אמורות “להיות שמחות”.
וכשאנחנו לא - אז חייב להיות שמשהו בנו מקולקל.
אבל האמת?
לרגעים האלה של “אני לא שמחה” אין שום משמעות על הערך שלנו.
הם לא אומרים עלינו כלום.
הם פשוט אומרים שאנחנו מרגישות.
שאנחנו חיות.
שיש תנועה עדינה בפנים שמבקשת לרגע לעצור ולהקשיב.
אז אולי השאלה היא לא “למה אני לא שמחה?”
אלא “מה קורה לי עכשיו?”
מה אני מספרת לעצמי ברגע הזה?
ואולי - האם אני יכולה לתת לעצמי להיות גם לא שמחה, בלי להפוך את זה לסיפור עליי.
ואם בא לך לתרגל כמה דק׳ של הקשבה פנימה וקבלה של הרגשות שלך - הקלטתי מדיטציה קצרה בדיוק מהמקום הזה
ופה אפשר להאזין לפרק החדש בפודקאסט על הקצב שלי כרגישה - האם אני באמת מקשיבה לעצמי או פשוט נמנעת?
תגובות