אולי השאלה האמיתית היא לא רק איך אנחנו מחנכים ילדים וילדות להציב גבול, אלא איך אנחנו, המבוגרים, לומדים להיות כאלה שמותר לפגוע בהם המחשבה הזאת ליוותה אותי השבוע אחרי שהעברתי סדנאות על מוגנות לבנות בכיתה ז׳ וסדנאות על חוויה מינית טובה לצעירות במכינה. איך זה בשבילך לקרוא את זה? אני יודעת שזה יכול לכווץ את הבטן. כי כשמדברים על הטרדות ופגיעות, קשה לנו לתפוס שמישהו קרוב אלינו - לפעמים אפילו מי שמטפל בנו, דואג לנו, אוהב אותנו - יכול להיות גם זה שפוגע. זה פשוט לא מסתדר לנו בלב. גם או

איך המסרים הראשונים שקיבלנו על הגוף והמיניות ממשיכים ללוות אותנו גם בבגרות, ואיך אפשר לשחרר מהם בעדינות.

נני מפחד. נני מפחד מהצב אמא. הוא גם מפחד מהפרה ומפחד מהנמלה. וגם מהרעש של המכונית שנוסעת בכביש. ומהרעש של השייק שאני מכינה בימים האחרונים תודות למעלות שעלו. בזמן האחרון הוא כל הזמן אומר לי שהוא מפחד. מכל דבר. המתוק שלי בן השנתיים. אולי זה קשור למלחמה, לא יודעת. אולי זה בגלל שהוא רגיש. גם הגננת שלו אומרת לי לפעמים, היום הוא היה רגיש במיוחד. ביום כזה שמישהו לקח לו משהו והוא בכה, או שהוא כעס ואז הוא בכה. או שהוא סתם בכה. וכשהוא אומר לי, נני פוחד אמא. יש בי חלק שמת לחבק אותו ולנש

באחד המפגשים שהעברתי בביתי על חינוך למיניות בריאה לילדים, שוחחנו על זה שמיניות ומגע, במהותם (לפני הסרטים שרצים לנו בראש מהחדשות) הם נורמלים בריאים (ואמורים להיות) נעימים. ובקטע הזה של המפגש, אחת האמהות נעה בחוסר נוחות... היא שיתפה שתמיד כשהילדים שלה חוזרים מהמסגרות, הם מתנפלים עליה בחיבוקים ונשיקות, אבל בצורה שממש לא נעימה לה. אפילו קצת חונקת כזאת. אמרת להם שזה לא נעים לך? שאלתי אותה בעדינות… לא ממש, היא ענתה, כי אני אמא שלהם, וזה לא יפה מצידי להגיד להם את זה. הם רוצים בקרבה