למה אנחנו מתביישים במיניות שלנו? וגם מחשבות על חינוך מיני

"מה זאת אומרת לדבר איתו על מיניות? זה ממש מביך!"

היא שאלה בסדנת מיניות שהעברתי לנערות ביישוב דתי - איך אפשר לעבור מחינוך של "אסור כלום" לקיום יחסים מלאים אחרי החתונה. "זה ממש מפחיד", היא הוסיפה.

הסברתי להן שאני מתייחסת למושג "הפעם הראשונה" כרצף של פעמים ראשונות.

שאלתי אותן: "איך המחשבה הזו מרגישה לכן עכשיו?"

"הרבה יותר נעים", הן ענו.

הסברתי שזה באמת מפחיד כשלא מכירים משהו, ולכן כדאי להכיר קודם.

וכדי להכיר - כדאי גם לדבר. להגיד ממה אני מפחדת, איך הייתי רוצה שזה יהיה, וגם מה לא הייתי רוצה שיהיה. 

"לדבר איתו על זה? זה ממש מביך! פשוט זורמים, לא?" היא שאלה וכל הגוף שלה זז בעצבנות. 

"ולהיות עירומה, זה לא מביך?" שאלתי אותה. 

"לחשוף את הגוף שלך, המקום הכי אינטימי שלימדו אותך להצניע, לפני מישהו אחר - זה לא יותר מביך?". היא נעה בחוסר נוחות. 

"האמת שכן... אבל כולם עושים את זה, לא?".

אילוף צרכים: מתי הפסקנו להקשיב לגוף?

אז עם המחשבה הזאת, שזה ״אמור״ פשוט לזרום, הבאתי לשיח המרתק שהיה לי בפרק שאירחתי את קטי קמחי - מלווה תהליכי התמקדות עם עבודה טיפולית עם מיניות בגישת ההתמקדות. 

קטי מסבירה איך ״האילוף״ של הגוף שלנו מתחיל בגיל צעיר.

כבר כילדים, אנחנו עוברים תהליך שבו אנחנו לומדים לשלוט בצרכים הבסיסיים שלנו - ברעב, בעייפות, ביציאות. זה הכרחי כדי לחיות בחברה, אבל לפעמים האילוף הזה הופך לניתוק.

כשהילד לומד שהצרכים שלו צריכים להידחק הצידה כדי ש"יהיה בסדר", הוא גדל להיות מבוגר שמתקשה לזהות מה נכון לו. המיניות היא אחד השדות המאולפים שמזמן בושה והשתקה בתרבות שלנו,

ולכן כשאנחנו מגיעות לרגע האינטימי, אנחנו מחפשות את ה"נכון" וה"לא נכון" החברתי במקום להקשיב למה שהגוף מספר לנו.

לתת מילים ל"בור השחור"

למרות שעל פניו כולם מתעסקים במיניות, איכשהו זה המקום שהכי קשה לנו ל״געת״ בו. 

קטי דימתה את המרחב המיני למרתף, ששם אנחנו זורקות את כל מה שאנחנו לא מצליחות להתמודד איתו - בושה, אשמה ופחד. 

הסיבה שהנערה בסדנה הרגישה שלדבר זה מביך יותר מלהיות עירומה,

היא כי מעולם לא ניתנה לה שפה לדבר את המורכבות הזו.

ואם ניקח את זה למקום שלנו כמבוגרים שרוצים לתווך לילדים ולמתבגרים שלנו את הגוף שלהם, אני מאמינה שהתפקיד שלנו הוא לא רק "להסביר איך זה עובד", אלא להנגיש את המיניות כשיחה גם על הרגש. כשאנחנו נותנות מילים לבושה או לחשש, אנחנו הופכות את המיניות ממשהו ש"פשוט זורמים" בו (ולפעמים נחבלים בו), למרחב של תקשורת וקשר.

איך זה קשור לחינוך למיניות בריאה? (כמה כיווני מחשבה)

כדי לגדל ילדים שמרגישים בנוח עם הגוף שלהם, אנחנו צריכות קודם כל לבדוק מה אנחנו קיבלנו מההורים שלנו ואיך זה עיצב אותנו.

• לגיטימציה לצרכים: כשהילד אומר "לא נעים לי החיבוק הזה" או "אני לא רעב עכשיו", אנחנו מאפשרות לו להקשיב לגוף שלו ולשמור על הגבולות שלו. זה הבסיס להסכמה מודעת בעתיד.

• נרמול המבוכה: במקום להיבהל כשהילד שואל שאלה מביכה, אפשר להגיד: "זה באמת נושא שלא תמיד קל לדבר עליו, אבל זה חלק טבעי מהחיים".

• מילים לפני מעשים: לעודד נוער לדבר על מה שהם מרגישים בתוך קשר. להסביר שהיכולת להגיד "אני עוד לא מוכנה" או "זה מביך אותי" היא כוח, לא חולשה.

• 
  

הזמנה למחשבה עבורנו (ועבור הילדים שלנו)

אני מזמינה אותך לעצור לרגע ולחשוב על עצמך, לא ממקום שיפוטי (ברור שהחלק הזה יגיע, אבל רגע נשים אותו בצד) 

• מהו הדימוי הראשון שעולה בך כשאת חושבת על המילה "מיניות"?

• אילו מילים חסרו לך כשהיית נערה, שהיית רוצה להעניק היום לילדים שלך?

• האם את מאפשרת לעצמך להיות ב"סקרנות" לגבי הגוף שלך, בלי הלחץ של "לפתור" או "לתקן" את מה שמרגיש לא בסדר?

• 
  

הרעיון הוא לא - לא להתבייש או לא להיות במבוכה. 

הרעיון הוא להיות יחד עם המבוכה - ועדיין לדבר ולהיות בתקשורת עם מה שקורה לנו בגוף.

נערות מדברות על מיניות ומפחיתות את הבושה במיניות