איך סיפורי הילדות משפיעים עלינו כבוגרות? ואיך הפצע שלנו הופך לכוח

שבוע שעבר העברתי הרצאה במכינה קדם צבאית ל-70 צעירים וצעירות -

על ההסמקה שליוותה אותי רוב החיים (ועדיין מלווה, אבל הרבה הרבה פחות).

אני - העדינה, הביישנית, המסמיקה, עם החרדה החברתית (הלא מאובחנת) - עומדת מולם ומדברת בחשש ובביטחון על המקומות הכי עדינים, פגיעים ורגישים שלי.

זה היה רגע כזה (עכשיו יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת את הפוסט הזה) שבו הרגשתי שלהדר הילדה, שהרגישה כל-כך הרבה פעמים שקופה, לא מובנת, לא נראית, יש מקום בעולם.

שלכל הדפוסים האלה שלי, ששנאתי רוב החיים – הביישנות, הרגישות, האדום הזה על הפנים - יש משמעות.

הם לא תקלה שצריך להסתיר, אלא משהו שהיום נותן כוח לאחרים.

במהלך ההרצאה ראיתי איך העיניים של כמה בנות בקהל נוצצות בהזדהות, וחשבתי לעצמי כמה מהן מסתובבות בעולם בתחושת “אני לא מספיק טובה”.

וראיתי גם את הבנים, שדימיינתי שתמיד בטוחים בעצמם, שגם להם יש בושה.

ביקשתי מהם לשתף זה עם זה משהו קטן שהתביישו בו בילדות, ודווקא הבנים סיפרו שזה היה להם משחרר. אחד מהם אמר: “פתאום אני מבין שזה לא רק אצלי”, ועוד אחד אמר שבפעם הראשונה הוא הרגיש שמותר לדבר את זה בקול.

איך סיפורי הילדות שלנו ממשיכים לחיות בתוכנו

למה כל-כך הרבה צעירות (וגם צעירים) גדלים בתחושה שמשהו בהם לא בסדר, או אפילו פגום, אם הם רגישים מדי, ביישנים מדי, “יותר מדי” מכל סוג?

כשדיברתי על זה בפרק החדש שלי בפודקאסט עם דנה קיסרי - פסיכותרפיסטית גופנית והמורה האהובה שלי להתמקדות, פתאום הבנתי משהו שחדר לי עמוק לגוף:

ילדים לא אמורים להרגיש בושה.

בושה היא לא רגש מולד.

היא מגיעה מהעיניים של המבוגר שלא מצליח להכיל אותנו כמו שאנחנו.

מהטון שנבהל מהרגש שלנו. מהמבט שנאסף לאחור כשאנחנו מסמיקות, כועסות, עצובות או פשוט… מרגישות.

שם מתחילה ההדבקה הראשונה של “אני פגומה”.

לא כי באמת עשינו משהו לא בסדר,

אלא כי המערכת העדינה שלנו למדה לקלוט את עצמה דרך העיניים של מי שעמד מולה.

ההסמקה והרגישות הם לא בעיה - הם סימן לחיים

אחת התובנות החזקות שעלו בשיחה הייתה ההבחנה בין “זה לא נעים לי” לבין “זה מסוכן לי”.

כילדות, באמת היה “מסוכן” להרגיש יותר מדי. אם המבוגר שמולי נבהל, כעס או נעלם, המערכת שלי פירשה את זה כהישרדותי.

ולכן הביקורת העצמית שנולדה שם היא לא טעות אופי, היא דפוס פיזי-רגשי שמטרתו להגן עליי.

אבל כמבוגרת?

הפחד להיחשף, להסמיק, להיות פגיעה - הוא אולי לא נעים, אבל הוא כבר לא מסוכן לי.

וזה ההבדל בין הילדה שהייתי לבין האישה שאני היום.

היום אני יכולה לעמוד מול 70 אנשים, להסמיק, לפחד ובכל זאת להישאר. לדבר. לנשום.

ולהרגיש שלרגישות שלי יש מקום.

למה חשוב לדבר על ילדות, בושה ורגישות?

כי כל מי שמרגישה שהיא “רגישה מדי”, “ביישנית מדי”, “נעלבת מהר מדי” - לא נולדה ככה.

זה לא פגם. זו לא תקלה. זו תוצאה של יחסים מוקדמים, של סיפורי הילדות שלנו, שבהם לא הייתה מספיק החזקה רגשית.

וכשאנחנו מבינות את זה,

אנחנו יכולות לחזור לעצמנו.

אנחנו מפסיקות להילחם ברגישות שלנו ומתחילות לראות אותה ככוח.

אנחנו מבינות שההסמקה, הדופק המואץ, הרצון להיעלם, הם לא סימנים לפגם, אלא הזמנה לריפוי.

הזמנה לחמלה, עצירה ושיחה קטנה עם הילדה שבפנים

אני חושבת שכל אחת מאיתנו נושאת בתוכה ילדה קטנה שעדיין מחכה שמישהו יגיד לה: “את בסדר. את לא יותר מדי. את לא פחות מדי. את פשוט את - וזה מספיק.”

והחלק היפה הוא שהיום, המבוגר האחראי הזה יכול להיות אנחנו.

אנחנו כבר לא תלויות בעיניים שמולנו כדי לדעת מה הערך שלנו.

אנחנו יכולות לבחור להסתכל על עצמנו אחרת, בעדינות חדשה.

ואם יש משהו אחד שאני לוקחת מההרצאה ומהפרק הזה, זה כמה רחוק ריפוי יכול ללכת כשהוא פוגש אותנו בנקודה המדויקת שבה פעם התביישנו.

אז אני מזמינה אותך, בעייפות של סוף יום או ברגע של נשימה שקטה, לשאול את עצמך:

• איפה בחיים שלי אני עדיין מרגישה “לא מספיק”?

• מהו המקום שבו אני מרגישה “יותר מדי” - ומי בכלל לימד אותי לחשוב כך?

• איזו ילדה אני מגינה עליה כשאני מבקרת את עצמי? ומה היא הייתה צריכה לשמוע אז?

• ואם הייתי אומרת לעצמי היום משפט אחד קטן של חמלה - איך הוא היה נשמע?

אין תשובות נכונות.

יש רק תנועה קטנה לכיוון עצמך.

עוד מילימטר של רכות.

עוד נשימה שמסכימה להשאיר מקום למה שיש.

וזה, בעיניי, כבר מסע שלם של ריפוי.

---

למה אנחנו כל כך ביקורתיות כלפי עצמנו?