הילדה שהייתי והבושה של היום : איך פחד ישן כמעט מנע ממני להעביר הרצאה מול 70 חניכים

אני - העדינה מדיי, הרגישה מדיי, זאת עם הקול החלש מדיי -אעמוד מול 70 צעירים במכינה ואדבר בלי להסמיק?

זה מה שעבר לי בראש השבוע כשקיבלתי הודעה מחניכה במכינה שאני מלווה רגשית.

היא הציעה לי להעביר הרצאה מול 70 חניכים בנושא “ילדות” –-איך הילדות שלנו משפיעה עלינו כבוגרים.

ובאופן די אירוני, ברגע שקראתי את ההודעה… כל “השדים” שלי מהילדות הגיעו להתקפה.

כשהתלהבות ופחד נפגשים

בשניה הראשונה התרגשתי מאוד.

אבל מיד אחר כך ואפילו שעות אחר כך, הרגשתי את הגוף שלי מסמן לי:

לא. אל תלכי לשם. זה מסוכן.

ברגע ההוא לא הגדרתי את זה כ“מסוכן”, אבל מה שכן הבנתי זה את כל מה שאמרתי לעצמי:

אני? מה פתאום שאני אעמוד מול 70 חבר׳ה צעירים?

במכינה קדם־צבאית, שרגילים למרצים סוחפים, אסרטיביים…

מה בכלל יעניין אותם במה שיש לי להגיד?

הילדה שהייתי - והסיפור שסיפרתי לעצמי

היום אני יודעת שהכול (גם) נכון:

אני באמת עדינה, ורגישה, ועם קול חלש.

אבל ה“מדיי” שנדבק לכל האיכויות האלה… הוא כבר סיפור אחר.

באותו רגע חזרתי להיות הדר הילדה:

הביישנית והמסמיקה, זאת שאמרו לה שהיא עדינה מדיי ואולי לא כדאי שתדבר בהצגה.

שאמרו לה שאולי לא כדאי שתתגייס כי היא לא תדע לעמוד על שלה.

שמתקשה בסיטואציות חברתיות - ושנים אחר כך תבין שיש לזה שם: חרדה חברתית.

הילדה שלמדה שאם היא מסמיקה אז בטוח משהו בה דפוק.

הילדה שלמדה שאם קשה לה - עדיף שתשתוק, כדי לא להיות “מתלוננת”, “מתקרבנת” או “חלשה”.

ואסור הרי להיות חלשות.

רגע של אמת: לכתוב את הפחדים על דף

אחרי לילה של מחשבות וחרדה מלהגיד כן,

ישבתי עם עצמי וכתבתי את כל הפחדים שלי על הדף.

את כל המחשבות שלי על עצמי.

ובכיתי. ושיחררתי.

ואז שאלתי את עצמי:

מה באמת חשוב לך פה, הדר?

למה את כן רוצה לעשות את זה - למרות כל הפחדים?

והתשובה הייתה ברורה:

בגלל זה.

בגלל מה שלמדתי על עצמי בילדות - שאני לא מספיק, שאני לא מסוגלת.

בגלל שאני יודעת שהרבה מהצעירות והצעירים האלה מרגישים אותו הדבר.

את הידיעה שמותר להם להיות הם.

שגם אם יש דברים שהכניסו בהם בושה בילדות - הבושה לא צריכה לנהל את מי שהם היום.

ושאפשר להיות -מאוד רגישים או ביישנים או מסמיקים או עם חרדה חברתית

ועדיין להתנהל בעולם בביטחון.

בלי להסתיר את עצמם.

---

בושה, חשיפה ומה שביניהן - פרק חדש בפודקאסט

בפרק החדש בפודקאסט אירחתי את כרמל אגר - אישה שאני עוקבת אחריה שנים ומעריצה את הדרך שלה עם הבושה.

היא דיברה גם על “בושה חדשה”, טרייה, שהיא מסתובבת איתה היום.

ושוב חשבתי:

כולנו מסתובבות עם חלק בתוכנו שבטוח שאסור לו להיראות.

שאם יראו אותו זה יהיה מסוכן.

והאמת?

חשיפה של בושה כן מגיעה עם מחירים.

זה לא מקרי שאנחנו פוחדות.

יש אנשים שלא יאהבו את זה שאנחנו “יותר מדיי” או “פחות מדיי”.

שירגישו יותר בנוח שנישאר מה שמצופה מאיתנו - בלי להביא החוצה את כל החלקים שלנו.

---

מי אנחנו באמת?

יש משפט שאני מאוד אוהבת, שמסכם את כל זה כל כך יפה:

“האדם אינו מה שהוא חושב שהוא.

הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא.

האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא.”

(צ’ארלס הורטון קולי)

וגם הסיפור הזה :

פה הסיפור