אם רק הייתי יכולה לדעת שזה בסדר

רק רציתי שיפסיק לצרוח.

רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר.

רציתי להצליח להיות האמא הזאת,

שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה.

*

ודווקא הפעם הצלחתי.

הצלחתי לעמוד על שלי, השבוע כשהוא חזר מהגן וצרח שהוא רוצה את כל החבילה.

לא רק שניים. לא את התות הכי גדול.

הוא רוצה את ה-כ-ל!

ובהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו בנחמדות, שאי אפשר מתוק שלי, אי אפשר את כל החפיסה של התותים. כי אז לא יישאר למיקה ולעומר. וזה גם בכלל לא בריא לאכול את כל החפיסה.

ולמרות שהוא כבר היה בתנוחת חתול דרוס על הרצפה, כשהוא רוקע בכעס ברגליים ובידיים, ולמרות שבמשך כמה דקות עוד המשכתי להסביר לו למה אי אפשר.

ולמרות שמהרגע שחזר מהגן, לא עשיתי שום דבר חוץ מלריב איתו על התותים האלה,

נשמתי עמוק, ולא וויתרתי.

*

אני בדרך כלל מוותרת לו.

אילון חושב שבגללי הוא יהיה מפונק.

ושאני לא יודעת להעמיד אותו במקום. ושאני צריכה לפתח בהם יותר עצמאות.

אבל הפעם, הצלחתי להחזיק את עצמי.

וזה לא בגלל שנהייתי קשוחה יותר או משהו.

פשוט נזכרתי, ברגעים הבלתי נגמרים האלה, של הצרחות, והכעס, והרקיעות,

שקראתי בספר הורות שקיבלתי אחרי הלידה הראשונה שלי, על איך בגיל שנתיים ״הנורא״, התינוק המתוק שלך קצת משתבש, שלא לומר, מתחרפן לגמרי, כאילו נכנס בו איזה שד.

וזה אפילו נורמלי.

והידיעה הזאת החזיקה אותי ואפשרה לי לנשום, בצרחות התות.

זה יעבור לו. זה יעבור לו.

שיננתי לעצמי.

ואחרי שהוא התעייף מלבכות,

הוא קם, עם עיניים טרוטות ואדומות, ואמר ״אני רוצה מוצצי״.

והסתכלתי על המתוק שלי, שחזר לרגע להיות המתוק שלי ולא השדון הזה, והושטתי לו את הידיים לחיבוק,

ובמשך כמה דקות פשוט התחבקנו.

*

וזה היה חיבוק כזה נעים, מרגיע. גם אותי הוא הרגיע.

והרגשתי איך דפיקות הלב שלו לאט לאט נרגעות.

ומה שעבר לי בראש זה,

איזה מזל שאני יודעת.

וכשהחזקתי אותו ככה, קרוב אליי, הרגשתי כמה אני בעצמי צריכה חיבוק כזה.

שמישהו יחזיק אותי ויגיד לי - זה בסדר הדר, זה נורמלי שקשה לך.

שמישהו יגיד לי שזה הגיוני שאני מבולבלת בהתחלות האלה של העסק. שזה בסדר שלפעמים אני מרגישה שאין לי מושג מה אני עושה, למרות כל הלימודים וההכשרות והסדנאות. ושזה בסדר להרגיש לפעמים שאולי סתם ביזבזתי כסף על כל זה.

ושמישהו יזכיר לי שזה באמת לא פשוט לתמרן בין כל העולמות האלה - להיות אמא צעירה, ולנסות לפתח את העסק, ולהיות בת זוג טובה. ועוד להיות מלווה ומנחה למיניות, שכאילו אמורה להיות במיניות מושלמת בעצמה.

ושזה באמת מבלבל, הרצון הזה להיות הכל.

*

וחשבתי לעצמי - שהלוואי והיה גם משהו כזה משלי.

לא ספר הדרכה. לא עוד מדריך עם עצות וטיפים.

אלא ספר שמספר את הסיפור שלי.

כזה שאפשר לפתוח אותו ברגעים האלה שהלב מתכווץ, כשאת עומדת מול הלקוחה הראשונה שלך ופתאום שוכחת את כל מה שלמדת. ולקרוא בו - "כן, הדר, זה ככה בהתחלה. זה מבלבל ומפחיד ונורמלי לגמרי."

ושאפשר לפתוח אותו גם בלילה, אחרי עוד יום של להיות שם בשביל כולם, כשאת רק רוצה רגע אחד של שקט. ולראות שם שחור על גבי לבן - "זה בסדר להרגיש ככה. זה קורה לכל האמהות הצעירות. גם זה יעבור."

ושכל אישה שמרגישה שהיא עוברת משהו, תוכל לפתוח את הספר שלה ולקרוא - הנה, זה כאן.

אם זה כתוב. זה חלק מהדרך.

ואולי זה בכלל לא ספר, מה שאני זקוקה לו ברגעים האלה.

אולי זה פשוט חיבוק.

כזה שמרגיע את דפיקות הלב.

חיבוק שמזכיר לך להיות רכה עם עצמך.

ושמבטיח לך - שזה בסדר.