להסכים להראות את הפגיעות

כל השבוע ניסיתי להיזכר בחנוכה בבית ילדותי.

רציתי להיזכר במשפחתיות, ובאמא שלי מצלמת את כולם מדליקים נרות, ובמשחק הסביבונים שאבא שלי הקפיד ללמד אותנו.

אבל איכשהו כל מה שעלה לי לראש השבוע, זה דווקא החנוכה ההוא, לפני שבע שנים.

*

אמא שלי לא הייתה אחת שקונה מתנות בדרך כלל.

אבל בחנוכה ההוא, היה לה ממש חשוב לקנות מתנות. שהקטנים ישמחו, היא אמרה.

חודשיים אחר כך, כבר יכולתי להבין למה היה לה כל כך חשוב.

אולי זה משהו כזה, שרק כשאת מרגישה את הסוף, את מבינה.

בחנוכה ההוא, כשהיא על כסא גלגלים, נושמת בכבדות, עם רגליים נפוחות מהנוזל הזה שיש בסרטן, אמא שלי ביקשה ממני לקחת אותה לקנות משחקים ב״טויזארס״ בשביל לחלק מתנות לילדים בהדלקת נרות.

הסעתי אותה ברחבי החנות.

היא התלבטה בין תוף קטן לבובה. אמרתי לה שאני חושבת שהתוף ישמח אותם. ונראה שגם היא שמחה מזה. אז קנינו את התוף.

*

היה משהו בדרך שהיא דיברה אליי בחנות משחקים, במן רכות כזאת. אני סומכת עלייך, שתבחרי את המתנה המושלמת. היא לא אמרה את זה במילים, אבל משהו בעיניים שלה, שהיו קצת עצובות, וקצת עייפות, אמרו את זה. יכולתי להרגיש אותה שם, מוותרת על הכבוד שלה שהיא החזיקה תמיד כל כך חזק, כי תמיד היא ידעה הכל, מה הכי טוב. מה הכי טוב בשבילי. מה הכי טוב בשביל כולם.

תמיד היא ידעה.

היה משהו ברגע הזה שם בחנות, שהרגיש שהפעם היא לא יודעת. ושהיא מסכימה להניח. כי היא כבר לא במצב שהיא יכולה להחזיק

וחשבתי לעצמי איך ברגע אחד, של אין ברירה, היא שומטת את הדמות של האישה החזקה הזאת שהיא ונותנת לילדה הקטנה שלה לעזור לה. וסומכת עליה שגם היא יודעת.

זה היה עצוב לראות אותה ככה. אבל זה גם היה נעים. להרגיש שאמא שלי יכולה לסמוך עליי. יכולה לרגע להישען גם עליי. שאולי גם אני יכולה להיות שם בשבילה. שהיא סומכת עליי באמת.

זה היה רגע של קרבה, בין אמא לבת.

*

והרגע הזה החזיר אותי לכל הרגעים שהיו לי אחרי הלידה של נגב, שבהם הרגשתי ייאוש כזה גדול.

שהרגשתי ששום דבר לא ישתנה. ושהדיכאון הזה כאן כדי להישאר.

ואיכשהו בתוך החולשה הזאת, בתוך הבור העמוק הזה, עם התחושה שאין מה להפסיד, העזתי לשתף פה, בפייסבוק, על כל מה שעבר עליי.

הסכמתי לשמוט את המסכות והמגננות ולפתוח את הלב.

וההסכמה הזאת, אפשרה לכל מיני נשים מדהימות לתמוך בי. ואפשרה לאנשים לראות אותי באמת, מי שרצה יכל להתקרב. והסכמתי לא לשחק איזה משחק, של אני בסדר, הכל טוב ואני מסתדרת לבד. כי לא הסתדרתי לבד.

רציתי להיות ביחד, רציתי שידעו ויקבלו אותי כמה שאני.

*

וחשבתי על זה, שזה עצוב שרק ברגעים כאלה של חולשה, כשאין ברירה, משהו בקרבה הזאת יכול להיווצר. כשהדמות החזקה שאנחנו מחזיקים תמיד כל כך חזק, מתפוררת. כי אין ברירה. כי אין מה להפסיד.

דווקא אז אנחנו הכי אנחנו.

והקרבה שנוצרת היא אמיתית.

ואולי זה בעצם האור שאני מבקשת לעצמי בחנוכה הזה - לא לחכות למשבר או לחולשה כפויה. לבחור להוריד את המסכות. לבחור להראות את עצמי. לבחור להישען על אחרים גם כשאני חזקה, לא רק כשאני במשבר.

אולי דווקא זה האור האמיתי - הבחירה בפגיעות.

הבחירה בקרבה. הבחירה לפתוח את הלב, להתקרב, להגיד, לסמוך. לא מתוך אין ברירה, אלא מתוך הבנה שזו הדרך היחידה ליצור קשר אמיתי.