אתמול הקטן שלי הסתפר. וזה מעניין מה שקרה לי בעקבות זה. בעצם - אני יזמתי את זה. כולם היו נגד, ואני חשבתי שזה הדבר הנכון. והלכתי בביטחון לספר. ואני רואה אותו גוזר לו את השיער, הבלונדיני, היפה והארוך שלו. השיער שכולם אמרו לי עליו כל הזמן - איזה ילד יפיוף ואיזה שיער מהמם. והוא, הילד המתוק שלי, ישב שם על הכסא המוגבה, עם סינר כזה ששמים אצל ספרים, מסתכל למראה, ונראה כל כך בטוח בעצמו. ואני, חייכתי, נראיתי שמחה ומתרגשת, אבל בפנים כבר הרגשתי את הלב שלי כבד. ואחרי שהוא סיים, ופתאום ראית

השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא רצתה לספר לי מה קרה, הבנתי שכמה ילדים שאלו אותה אם אני דתייה. וזה הביך אותה והיא לא הבינה מה הם רוצים ממנה, וכשהיא לא ענתה להם הם צעקו לעברה- אמא שלך בטח לא שומרת שבת נכון? כי יש לה קעקוע. לא הבנתי מאיפה זה הגיע. נכון, יש לי קעקוע. ונכון, אני גרה בישוב דתי, מה שלא ממש מקובל לעשות. והנחתי שמתישהו הנושא הזה יעלה כשהילדות יגדלו. וכשהיא סיפרה לי

כל השבוע ניסיתי להיזכר בחנוכה בבית ילדותי. רציתי להיזכר במשפחתיות, ובאמא שלי מצלמת את כולם מדליקים נרות, ובמשחק הסביבונים שאבא שלי הקפיד ללמד אותנו. אבל איכשהו כל מה שעלה לי לראש השבוע, זה דווקא החנוכה ההוא, לפני שבע שנים. * אמא שלי לא הייתה אחת שקונה מתנות בדרך כלל. אבל בחנוכה ההוא, היה לה ממש חשוב לקנות מתנות. שהקטנים ישמחו, היא אמרה. חודשיים אחר כך, כבר יכולתי להבין למה היה לה כל כך חשוב. אולי זה משהו כזה, שרק כשאת מרגישה את הסוף, את מבינה. בחנוכה ההוא, כשהיא על כסא גלגלים

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. * ודווקא הפעם הצלחתי. הצלחתי לעמוד על שלי, השבוע כשהוא חזר מהגן וצרח שהוא רוצה את כל החבילה. לא רק שניים. לא את התות הכי גדול. הוא רוצה את ה-כ-ל! ובהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו בנחמדות, שאי אפשר מתוק שלי, אי אפשר את כל החפיסה של התותים. כי אז לא יישאר למיקה ולעומר. וזה גם בכלל לא בריא לאכול את כל החפיסה. ולמרות שהוא כבר היה בתנוחת חתול דרוס על הרצפ

הייתה לי כלבה, מוקה קראנו לה. היא אהבה לאסוף טישו עם נזלת ולקפוץ על הספות בבית ילדותי. אהבתי אותה ממש- היא הייתה חברה שאפשר לדבר איתה, להתכרבל יחד, לחוש את הליקוקים האוהבים שלה. אמא שלי אהבה אותה גם כן, ואולי דווקא בגלל האהבה הזו היא החליטה בסוף למסור אותה. היא ראתה את מוקה מביטה בה בעיניים מתחננות בזמן הארוחות, לבד רוב שעות היום, וליבה נחמץ. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמוקה סובלת מהבדידות. יום אחרי שמוקה עזבה, נעלמו כל התמונות שלה מהבית. רק שנים אחר כך הבנתי - אמא "העלימה" א

ודווקא הפעם, היא החליטה שהיא רוצה להישאר איתי בבית. בדיוק כשתכננתי לשתות את הקפה שלי, עם השיבולת. בדיוק כשסיימתי סוף סוף עם ההכנות לשבת, ורק חיכיתי שהוא ייקח אותן איתו לתפילה. והאמת, התבאסתי. אבל לא אמרתי כלום, כי אני המבוגרת, ומה בסך הכל הילדה רוצה, להישאר קצת בבית עם אמא שלה. אבל בפנים כבר הרגשתי אותה, את הסערה. זאת שתמיד מתחילה ממשהו קטן, אבל הולכת ומתגברת, זאת שאף אחד לא יכול לראות ולדעת, ורק אני מרגישה אותה. והמשכתי להתנהל כאילו כלום. וכאילו זה לא מספיק, בדיוק אז האמצעי

הילדה שלי כועסת עליי כשאני שואלת אותה מה איך היא מרגישה. איך אני אוכל לדעת איך היא מרגישה, אם היא לא מוכנה שאני אשאל אותה את זה? ובהרבה פעמים שניסיתי שוב לשאול אותה, איך הרגשת בבית הספר, איך הרגשת עם החברות, מה את מרגישה עכשיו (כשאני רואה שהיא כועסת), היא שוב ושוב התרגזה ואמרה לי מספיק, אני לא מבינה מה את רוצה, מה זה אומר איך אני מרגישה? ולפני כמה ימים, כשלקחתי אותה לבית הספר, הלכנו יד ביד, עם הילקוט שלה על הגב שלי, והרגשתי ממש טוב, שעכשיו שאנחנו ככה קרובות היא בטוח תרצה לשתף

אמא אני חושבת שאני לא ארצה להיות אמא כשאהיה גדולה, זה נראה לי קשה מדיי. ככה היא אמרה לי, רגע לפני הכניסה למקלחת. זה לא כיף. אין לך כח אלינו ואת רק רוצה זמן לעצמך וקשה לך ויש לך מלא עבודה וכביסות ולהכין אוכל. זה לא כיף להיות אמא. ואני יושבת עם הפלאפון שלי לכתוב איזה משהו שעבר עליי היום, איזה פוסט שחשבתי לשתף. ומה שעובר לי בראש, זה וואלה היא צודקת. אבל אני לא מסוגלת להגיד לה את זה, כי אני רוצה שילכו כבר לישון. וכי באמת לא בא לי ברגע הזה להיות אמא, בא לי רק קצת שקט לעצמי מכל היו

אמא אני חושבת שאני לא ארצה להיות אמא כשאהיה גדולה, זה נראה לי קשה מדיי. זה לא כיף. אין לך כח אלינו ואת רק רוצה זמן לעצמך וקשה לך ויש לך מלא עבודה וכביסות ולהכין אוכל. זה לא כיף להיות אמא. ואני יושבת עם הפלאפון שלי לכתוב איזה משהו שעבר עליי היום, איזה פוסט שחשבתי לשתף, בזמן שהגדולה שלי אומרת לי את כל זה. וכל מה שעובר לי בראש זה שילכו כבר לישון ושבאמת אין לי כח להיות אמא כרגע ושרק בא לי קצת שקט לעצמי מכל היום הזה ומכל החופש הגדול הזה. ושרק בא לי להצליח לכתוב את מה שרציתי. ושלא

אני עוד לא יכולה להיות אמא, אם אני לא מושלמת. מחשבה ששמעתי לאחרונה מכמה הורים לעתיד, ומחשבה שגם אני החזקתי בה פעם, לא לפני הרבה זמן.. לפני שהפכתי לאמא. כשנה בערך אחרי החתונה, התחלתי להרגיש שבא לי. בא לי להיות אמא. אבל עצם המחשבה על זה הכניסה אותי למלא פחדים… איך אוכל להיות אמא, אם אני עוד לא שלמה עם עצמי? אם יש לי כל מיני דברים שמפריעים לי, שמפחידים אותי, בעולם הזה. איך אוכל להעביר לילדים שלי את התחושה שהכל בסדר, כשאני עוד זקוקה שיגידו לי את זה… שאני עוד מרגישה ילדה, שבא לה ש