למי אין שקית? על בושה, גוף, והאומץ להיראות כמו שאני באמת | הדר זבולוני
- hzevuloni
- 6 בנוב׳
- זמן קריאה 2 דקות
בזמן האחרון שמתי לב שהבושה שוב ממש מנהלת אותי.
זה לא תמיד נראה כלפי חוץ, אבל היא שם -
לפעמים בתחפושת של ביקורת עצמית, לפעמים בקול שאומר לי “מי את בכלל שתעשי את זה?”.
אפילו כשאני כותבת את הפוסט הזה, היא מציצה לה מאחורי הכתף שלי, בלבוש של איזו סבתא ״דואגת״ ואומרת לי, בשביל מה הדרוש? למה את צריכה להגיד הכל בכזאת פתיחות, אין בזה שום דבר טוב.
בגלל שאני כבר מכירה אותה כל כך טוב, אז כשאני מצליחה לתפוס אותה, אני מבינה שלמרות תחפושת הדאגה, יש שם פחד. פחד שלא יקבלו אותי כמו שאני.
הבושה שחיה בגוף
בדיוק על הנושאים האלה דיברתי בפרק החדש בפודקאסט שלי עם קורל דרליצמן - אישה רגישה ואמיצה,
שבילדותה עברה מחלה קשה שגרמה לה לחיות עם ״סטומה״ - שקית על הבטן.
קורל משתפת באומץ איך שנים היא הסתירה אותה את השקית, אפילו מהאנשים הקרובים אליה.
“הלכתי עשר שנים עם סוד”, היא סיפרה.
“ואז גיליתי שכל פעם שסיפרתי, השמיים לא נפלו. להפך - משהו בתוכי נרגע.”
יש בבושה משהו גופני. היא מתיישבת בבטן, בצוואר, בלב.
והיא גדלה כשאנחנו שותקות.
אבל כשהמילים יוצאות החוצה, היא מתחילה להתמוסס. ומאפשרת לך להסתובב בעולם יותר בחופשיות.
להחזיק פחד ואומץ באותה נשימה
אחד הדברים שהכי נגעו בי היה כשקורל אמרה:
“אני אישה פחדנית מאוד, ואמיצה מאוד.” אני גם מכירה את זה מקרוב.
יש לנו הרבה פעמים מחשבה שאם רק נחכה שהפחד יעבור, שאם רק נהיה בלי הדבר הזה שאנחנו מתביישות בו, אז נוכל להביא את עצמנו באמת ולהיראות .
והאמת, שזה בדיוק הפוך ממה שלימדו אותנו.
הפחד לא נעלם לפני שאנחנו עושות את הצעד.
האומץ הוא לבחור בכל זאת.
להודות בחוסר השלמות שלנו, ולפגוש את עצמנו בלי להסוות.
ברנה בראון מדברת על זה בדיוק בהרצאה שלה מעוררת ההשראה הזאת :
האהבה כתשובה לבושה
לא סתם אנחנו מתביישות להביא את החלקים העדינים האלה בתוכנו, שמרגישים ״לא שלמים״.
לרוב הבושה יושבת על פצע שנוצר בילדות - לעתים דווקא כשהסכמנו להביא את עצמנו בכנות - עם כל הרגישות שלנו, כשבכינו ״מכל דבר קטן״, כשאמרנו את מה שעל הלב שלנו - זה לא התקבל כמו שהיינו רוצות. הרבה פעמים אפילו ביקרנו אותנו על כך.
הבושה רוצה לשמור עלינו שלא ניפגע שוב. וזה הכי מובן שיש.
קורל משתפת שדווקא כשהיא סיפרה והביאה את הסוד שלה, היא קיבלה שם המון אהבה ועיניים טובות.
גם אני מכירה את זה מקרוב, כששיתפתי על הדיכאון אחרי לידה שהתמודדתי איתו.
כשסיפרתי על הרגשות העמוקים שלי, וחברות יכלו להיות שם איתי.
כשאנחנו מביאות את הבושה החוצה, והיא פוגשת עיניים טובות - אין דבר יותר מרפא מזה.
כי שם, כשהמילים נאמרות בקול, והבושה נמסה לתוך הקשבה,
היא כבר לא מפחידה - היא פשוט אנושית.
אם את קוראת את זה עכשיו
ואולי גם את מכירה את זה.
את המקום הזה שאת מסתירה,
שמרגיש כמו “אם ידעו את זה עליי, הם יתרחקו”.
אולי זה הזמן לבדוק מה קורה כשאת נותנת לו קצת אוויר.
לא לחשוף לעולם כולו, לא בבת אחת, להתחיל בקטן - קודם כל ביניך לבין עצמך.
אפשר לשאול את עצמך ברכות - ממה אני מתביישת? מה יש בדבר הזה שגורם לי ככה להתבייש בעצמי? מה יכול להתאפשר אם אשתף אפילו רק מישהו אחד שבאמת אוהב אותי?
🎧 אפשר להאזין לפרק המלא עם קורל דרליצמן - “למי אין שקית? על האומץ להיראות - יחד עם הבושה”
💌 אם את רוצה לקבל ממני מיילים אישיים עם מחשבות כאלה -
מוזמנת להירשם לניוזלטר שלי כאן: (קישור הרשמה)
תגובות