איך נראית חרדה חברתית אצל נשים רגישות?

ראיתי אותו בחלון ראווה באירלנד.

כובע ורוד עתיד, פרוותי כזה, עם נצנצים, וברגע אחד יכולתי ממש לדמיין את עצמי חובשת אותו, נכנסת לבית הכנסת ביישוב שלי עם שמלה שמחמיאה לי, מרגישה טוב עם עצמי, אולי אפילו קצת אוהבת את עצמי.

ואז, כמעט בלי אזהרה, המחשבה הבאה כבר הייתה שם: אני לא יכולה.

כולם בטוח יסתכלו עליי, וברגע אחד אני אהיה כולי אדומה, אסמיק, ארגיש את החום מציף אותי, וארצה רק להיעלם משם.

זו לא הייתה מחשבה חדשה, אלא אחת מני רבות שליוו אותי שנים - בכל רגע שבו עלתה התלבטות אם לדבר בפני אנשים, אם להרים יד בכיתה, אם לענות כששואלים מה שלומי. הגוף תמיד הקדים אותי, וההסמקה הייתה שם עוד לפני שהצלחתי להבין מה קורה.

בפרק החדש בפודקאסט שלי אני משוחחת עם גלי באר פרידמן, מטפלת ואישה רגישה בעצמה, על חרדה חברתית, רגישות, והמסע הארוך מהניסיון להתאים את עצמנו לסביבה - להסכמה להיות מי שאנחנו, גם כשזה שקט יותר, פחות בפרונט.

חרדה חברתית לא תמיד נראית כמו שאנחנו חושבות

כשמדברים על חרדה חברתית, קל לדמיין הימנעות, הסתגרות או קיפאון.

אבל בשיחה שלנו עולה תמונה אחרת לגמרי: חרדה חברתית יכולה להופיע גם אצל נשים שפועלות, לומדות, מדברות, נמצאות - אבל עושות את כל זה מתוך מאמץ גדול, דריכות פנימית ורצון עז “לעבור בסדר”.

לא תמיד רואים את החרדה מבחוץ. לפעמים רואים תפקוד.

“אמרו לי שאני יותר מדי”

אחד החוטים החזקים בפרק הוא המסר שנשים רגישות שומעות מגיל צעיר: את יותר מדי.

יותר מדי רגישה, יותר מדי בוכה, יותר מדי לוקחת ללב.

המסר הזה לא תמיד נאמר במילים, אבל הוא נטמע בגוף, ויוצר ניסיון מתמשך לצמצם את עצמנו, להחזיק, להתאים, לא לבלוט יותר מדי, כדי שלא יראו אותנו כפי שאנחנו באמת.

הרבה פעמים פעולות שנבחר לעשות גם כבוגרות נובעות מאותם המסרים, שמשהו בנו לא מספיק. 

למשל, ללמוד בלי סוף. מכירה את זה? 

גלי משתפת איך הרצון ללמוד, לדעת, להבין לעומק, הפך עם השנים גם לדרך להרגיש שיש לה ערך, שיש לה על מה לדבר, שהיא לא תיתפס ריקה או לא מעניינת.

הרבה נשים רגישות מזהות את המקום הזה: הידע כמגן, כמשענת, כמשהו שאפשר להיאחז בו ברגעים חברתיים לא פשוטים.

גם אני כבר הרבה שנים בלמידה מתמדת, בכל מיני כלים טיפוליים ורגשיים, ולקח זה זמן להבין, שלרוב מה שיותר מתחת זה חוסר ביטחון במי שאני ובמה שאני כבר.

הרשות לשתוק כנקודת מפנה

אחת התובנות היפות והמרגשות בפרק היא ההבנה שדווקא עם כל הידע והניסיון, הרשות לשתוק - לא להיות בפרונט, לא להגיב מיד, לא להוכיח - הפכה אצל גלי לחוויה משנה חיים.

לא כוויתור, אלא כהסכמה.

הסכמה להיות.

וההפתעה הגדולה: גם לזה יש אפקט טוב על הסביבה.

האמת היא, שהדר בת ה־21 שעמדה מול חלון הראווה באירלנד וחשבה שלא תצליח ללבוש את הכובע הזה, לא האמינה שיבוא יום והיא תעשה פודקאסט, ותדבר בדיוק על החרדה, על הרגישות, על ההסמקה, ועל המקומות הכי עדינים שהיא פחדה לבטא.

היא בטח לא דמיינה שיבוא יום והיא תעמוד מול קהל ותיתן מילים למה

שפעם הרגיש לה כמו משהו שצריך להסתיר.

ואולי גם את מכירה את הרגעים האלה, שבהם את שואלת את עצמך:

איפה אני מתאמצת להיות מישהי אחרת כדי להרגיש שייכת?

איפה אני מחזיקה את עצמי חזק מדי, כדי שלא יראו אותי “יותר מדי”?

ומה היה קורה אם הייתי מרשה לעצמי, אפילו קצת, לשתוק - בלי לפרש את זה כחולשה?

ואולי השאלה העמוקה מכולן היא לא איך להיפטר מהחרדה החברתית, אלא איך להפסיק להילחם בעצמי.

איך להסכים לפגוש את הרגישות שלי לא כתקלה, אלא כדרך שבה אני פוגשת את העולם.

---

ואם זה נוגע בך - מוזמנת להאזין לפרק בפודקאסט שלי ״בצירי הדרך״