רגישות גבוהה, הסמקה ובושה מילדות, ועל איך הופכים דפוסים רגשיים לכוח. עם שאלות להתבוננות עצמית ושיחה מעמיקה עם דנה קיסרי

זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע. וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה, ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה. ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה. רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי: “מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?” ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה. כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”, כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר,

בפרק החדש של הפודקאסט אני מדברת עם קורל דרליצמן על בושה, גוף, והאומץ לשים הכול בחוץ. על הרגע שבו אנחנו מפסיקות להסתיר ומגלות שהשמיים לא נופלים.

יש רגעים שבהם את פשוט רוצה להיות “כמו כולן”. להרגיש בנוח במפגש חברתי, לדבר בלי לחשוב יותר מדי, לא להרגיש שאת צריכה למדוד כל מילה. אבל אז, הגוף מתכווץ והראש מתחיל לעבוד שעות נוספות: למה אני לא מצליחה להיות שייכת. עם השנים הבנתי, שלרגישות יש המון צדדים. וזה לא “משהו לתקן”, אלא משהו להבין, לאט־לאט ומאוד בעדינות. הנה כמה מהסיבות (הרגשיות, הגופניות והחברתיות) שיכולות להסביר למה לפעמים כל כך קשה לנו : 1. עומס חושי ורגשי גבוה נשים רגישות קולטות הכול . מבטים, טון, אנרגיות, תתי־משמעו

פוסט על רגישות גבוהה, על תחושת אי־שייכות חברתית, ועל הדרך לראות ברגישות כוח שמחבר ומרפא

קשה להרגיש כל הזמן. הכיווץ הזה בגרון, החום הזה בחזה. ושוב את שואלת את עצמך: למה אני ככה? למה הכול חייב להיות לי כזה קשה? למה אני לא יכולה פשוט לזרום כמו כולן? קשה כשאת מרגישה יותר מכולם. כשאת קולטת כל מילה, כל מבט, כל תדר לא מדויק. כשעולה הצפה מכלום- רעש, בלגן, יותר מדי אנשים. נפגעת מדברים שאחרים בכלל לא שמים לב אליהם כשאת מתאמצת להסתיר, לא להיות “כבדה”, לא להטריד. להמשיך לתפקד, להחזיק את עצמך, לא להישבר. והכי קשה? כשאת עייפה. עייפה מלהרגיש, עייפה מלהבין, עייפה מעצמך. וזה לא

אתמול הקטן שלי הסתפר. וזה מעניין מה שקרה לי בעקבות זה. בעצם - אני יזמתי את זה. כולם היו נגד, ואני חשבתי שזה הדבר הנכון. והלכתי בביטחון לספר. ואני רואה אותו גוזר לו את השיער, הבלונדיני, היפה והארוך שלו. השיער שכולם אמרו לי עליו כל הזמן - איזה ילד יפיוף ואיזה שיער מהמם. והוא, הילד המתוק שלי, ישב שם על הכסא המוגבה, עם סינר כזה ששמים אצל ספרים, מסתכל למראה, ונראה כל כך בטוח בעצמו. ואני, חייכתי, נראיתי שמחה ומתרגשת, אבל בפנים כבר הרגשתי את הלב שלי כבד. ואחרי שהוא סיים, ופתאום ראית

כל השבוע ניסיתי להיזכר בחנוכה בבית ילדותי. רציתי להיזכר במשפחתיות, ובאמא שלי מצלמת את כולם מדליקים נרות, ובמשחק הסביבונים שאבא שלי הקפיד ללמד אותנו. אבל איכשהו כל מה שעלה לי לראש השבוע, זה דווקא החנוכה ההוא, לפני שבע שנים. * אמא שלי לא הייתה אחת שקונה מתנות בדרך כלל. אבל בחנוכה ההוא, היה לה ממש חשוב לקנות מתנות. שהקטנים ישמחו, היא אמרה. חודשיים אחר כך, כבר יכולתי להבין למה היה לה כל כך חשוב. אולי זה משהו כזה, שרק כשאת מרגישה את הסוף, את מבינה. בחנוכה ההוא, כשהיא על כסא גלגלים

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. * ודווקא הפעם הצלחתי. הצלחתי לעמוד על שלי, השבוע כשהוא חזר מהגן וצרח שהוא רוצה את כל החבילה. לא רק שניים. לא את התות הכי גדול. הוא רוצה את ה-כ-ל! ובהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו בנחמדות, שאי אפשר מתוק שלי, אי אפשר את כל החפיסה של התותים. כי אז לא יישאר למיקה ולעומר. וזה גם בכלל לא בריא לאכול את כל החפיסה. ולמרות שהוא כבר היה בתנוחת חתול דרוס על הרצפ

זאת לא הייתה הבנה כזאת של השכל. זאת הייתה הבנה, מסוג ההבנות האלה שמרגישים בגוף. - הבוקר אחרי שקלעתי צמה בשיער של הבכורה ועזרתי לאמצעית למצוא את הזוג של הגרב עם החד קרן, ואחרי שסוף סוף הקטן נענה לתחנונים שלי שינעל כבר את הנעליים, כי רק אחרי שינעל אני אגיד לאבא שיחזיר אותו עם האופניים החדשות. חזרתי הביתה והגיע תורה של לונה, הכלבה הג׳ינג׳ית שלי, שאוציא אותה לטיול בוקר. בחוץ היה קריר, כיאה לתחילת דצמבר, וירדו טיפות גשם דקיקות, כאלה שמדגדגות את האף. לבשתי את המעיל החום- ג’ינג׳י של

הסמקתי מול התלמידים שלי. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כל החיים ההסמקה הייתה תופסת אותי בכל מיני סיטואציות והיא ממש ניהלה אותי, סיפרה לי מה אני מסוגלת לעשות ומאיפה אני צריכה לברוח. אבל הפעם קרה משהו אחר כשהסמקתי. לפני שבוע וקצת העברתי שיעור על מיניות בריאה בכיתת החינוך המיוחד שאני יועצת שלה, כיתה רק של בנים, עם אוטיזם. (בתפקוד גבוה, חברה חמודים ואיכותיים ) אחרי שהתישבנו במעגל ביקשתי מהם לחשוב למה כיף להם להיות בנים. התשובות התחילו להגיע… מישהו אמר, זה שאין לי מחזור, עוד אחד א

כשהייתי קטנה דיברתי עם אלוהים. מן אמונה תמימה כזאת של ילדה, שאמרו לה בגן שאלוהים תמיד שומע, שאני והוא יכולים לדבר. לדבר כמו חברים. אני זוכרת שהייתי הולכת בבית הספר לאיזו פינה, או יוצאת החוצה להתבודד, לפעמים עם עוד חברה, ואומרת לו: אלוהים, אני מצטערת שפגעתי בהורים שלי. לא התכוונתי להעליב את… מה כדאי לי לעשות אחרי בית הספר ועוד ועוד שאלות, התלבטויות.. אפילו אני זוכרת שאמרתי פעם לחברה שהצטרפה אליי, שרק אני יכולה לדבר איתו עכשיו, כי זה מה שהוא אמר לי. והתמימות הזאת שלי, הלכה איתי

קיבלנו משימה מהגננת לכתוב מה האור של הקטנה שלנו. ונכון שזו משימה דיי מוכרת לי מימי בית הספר, מכל מיני פעילויות על חנוכה (ואפילו דיי מאוסה) אבל גם בלי קשר לחנוכה, אני מרגישה שהשאלה הזאת מעסיקה אותי דיי הרבה לאחרונה. מה האור שבי? מה נדמה לי שצריך להיות האור הזה, כדי שהוא ייחשב כאור? ולמה, אם יש בי אור, אני כל כך מפחדת להראות אותו לעולם? תמיד חשבתי שהאור שלי זה במה אני טובה, איזה כישרון יש לי. למשל, למדתי הרבה שנים לנגן על פסנתר אז זה האור שלי, זאת הנגינה. או שהייתי תלמידה חרוצה

אמא אני חושבת שאני לא ארצה להיות אמא כשאהיה גדולה, זה נראה לי קשה מדיי. ככה היא אמרה לי, רגע לפני הכניסה למקלחת. זה לא כיף. אין לך כח אלינו ואת רק רוצה זמן לעצמך וקשה לך ויש לך מלא עבודה וכביסות ולהכין אוכל. זה לא כיף להיות אמא. ואני יושבת עם הפלאפון שלי לכתוב איזה משהו שעבר עליי היום, איזה פוסט שחשבתי לשתף. ומה שעובר לי בראש, זה וואלה היא צודקת. אבל אני לא מסוגלת להגיד לה את זה, כי אני רוצה שילכו כבר לישון. וכי באמת לא בא לי ברגע הזה להיות אמא, בא לי רק קצת שקט לעצמי מכל היו

בימים האחרונים אני פוגשת בי את הנזקקת. את החלק בתוכי שמרגיש נזקק. ושמתי לב שזה פשוט בלתי נסבל בשבילי להרגיש את זה. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה לתת מקום לרגשות שלי ולמה שעובר עליי… אבל פה, הרגשתי שפשוט בא לי להעיף את זה ממני. הרגשתי גועל בכלל שאני מרגישה את זה. התחושה הזאת, של הנזקקת, עלתה לי מול כל מיני דמויות. כמובן שהם לא יודעים שזה מה שהרגשתי, כי זה היה רק בתוכי. בדיאלוג הפנימי שלי. וזה נראה מבפנים כמו איזה שופטת פנימית כזאת, שגוזרת את הדין. ואני בצד אחד, והם בצד הש

מותר לך להרגיש בדיוק איך שאת מרגישה. את בסדר, ככה, איך שאת עכשיו. תנשמי את זה, פנימה עמוק מותר לך להרגיש כל מה שאת מרגישה. מותר לך לבכות מותר לך לכעוס מותר לך להתאכזב מותר לך להרגיש לא בסדר. זה בסדר שתרגישי גם לא בסדר. את תראי, זה משחרר. את לא צריכה לתת הסברים, מותר לך. כמה שאת רוצה כמה שאת צריכה. קחי את כל הזמן שבעולם. היקום יעטוף אותך, יתמוך בך ברגע הזה. רק תרשי לעצמך. תנשמי. את יכולה, להרגיש את כל מה שאת מרגישה, ממש עכשיו. זה מותר. מזדהה עם מה שכתוב כאן? 💛 אני מלווה נשים

הייתי ילדה ביישנית הסמקתי הרבה זה היה משהו שמאוד התביישתי בו הייתי מסמיקה ואז כועסת על עצמי למה את מסמיקה? דיי כבר עם האדום הזה על הפנים! לא באמת הבנתי אז שבמקום לכעוס על עצמי כדאי לי פשוט להקשיב לגוף שלי כי הוא בעצם לטובתי הוא מנסה לדבר אליי ממש לדבר היום אני מבינה שהוא כנראה ניסה להגיד לי שאני מתביישת שאני מרגישה לא בנוח שאני עכשיו זקוקה לתמיכה לאישור שאני בסדר שאני בעיקר זקוקה לאפשר לו להיות סמוק בלי לכעוס עליו כילדה/נערה שגדלה בחברה הדתית ידעתי שעל הגוף (ועל מיניות) לא מד