כל השבוע ניסיתי להיזכר בחנוכה בבית ילדותי. רציתי להיזכר במשפחתיות, ובאמא שלי מצלמת את כולם מדליקים נרות, ובמשחק הסביבונים שאבא שלי הקפיד ללמד אותנו. אבל איכשהו כל מה שעלה לי לראש השבוע, זה דווקא החנוכה ההוא, לפני שבע שנים. * אמא שלי לא הייתה אחת שקונה מתנות בדרך כלל. אבל בחנוכה ההוא, היה לה ממש חשוב לקנות מתנות. שהקטנים ישמחו, היא אמרה. חודשיים אחר כך, כבר יכולתי להבין למה היה לה כל כך חשוב. אולי זה משהו כזה, שרק כשאת מרגישה את הסוף, את מבינה. בחנוכה ההוא, כשהיא על כסא גלגלים

אמא אני כל כך רוצה לכתוב לך משהו. תמיד בשבוע הזה של לפני התאריך, מאז שהלכת, אני רגילה להרגיש אותך יותר ולהתחבר אלייך. אבל הפעם. עוד שלושה ימים האזכרה. כבר שש שנים. שש שנים! ואני לא מצליחה להרגיש אותך ולהתחבר אלייך. וגם האמת שאני לא כל כך מצליחה להתחבר לעצמי. אני אומרת לעצמי שזאת התקופה והעייפות המצטברת והעומס שיש לי בעבודה (חזרתי לייעוץ, את יודעת? בטח את מרחמת עליי שם למעלה ששוב קשה לי וקר לי ושאני לא אוכלת מסודר ושאני לא מספיק בשביל הילדים.) פעם הייתי נלחמת איתך על זה וכועסת