אני - העדינה מדיי, הרגישה מדיי, זאת עם הקול החלש מדיי -אעמוד מול 70 צעירים במכינה ואדבר בלי להסמיק? זה מה שעבר לי בראש השבוע כשקיבלתי הודעה מחניכה במכינה שאני מלווה רגשית. היא הציעה לי להעביר הרצאה מול 70 חניכים בנושא “ילדות” –-איך הילדות שלנו משפיעה עלינו כבוגרים. ובאופן די אירוני, ברגע שקראתי את ההודעה… כל “השדים” שלי מהילדות הגיעו להתקפה. כשהתלהבות ופחד נפגשים בשניה הראשונה התרגשתי מאוד. אבל מיד אחר כך ואפילו שעות אחר כך, הרגשתי את הגוף שלי מסמן לי: לא. אל תלכי לשם. זה מסו

זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע. וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה, ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה. ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה. רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי: “מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?” ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה. כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”, כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר,