את לא חייבת לאהוב כל דבר בגוף שלך | דימוי גוף לנערות - הדר זבולוני

אמרתי את המשפט הזה השבוע בסדנה לבנות בכיתה ז׳, על דימוי גוף, ורגע של שקט השתרר בחדר.

הן הסתכלו עליי במבט מופתע, כזה ששואל: מה, באמת? זה בסדר שאנחנו לא עפות על איך שאנחנו נראות? מותר לנו לא לאהוב חלקים מעצמנו?

בכל פעם שאני פוגשת נערות ומדברת איתן על הסיפור שלהן עם הגוף, המנגינה היא אותה מנגינה. הביקורת העצמית יושבת שם, חזקה ונוכחת. זה נשמע כמעט אותו דבר אצל כולן: "הבטן שלי לא מספיק שטוחה", "השפתיים שלי דקות מדי", "השיער שלי לא מספיק חלק".

אנחנו חיות בעולם של מסרים סותרים שמשגעים אותנו. מצד אחד אומרים לנו: "תאהבי את עצמך כמו שאת", "העיקר האופי", "את יפה כשנוח לך". ומצד שני? כל גלילה בפיד לוחשת לנו שאם לא נחליק את השיער לא נהיה יפות, שכדאי להשתזף כדי לא להיות "לבנות מדי", שאנחנו חייבות להתאפר או לקנות את המותג הנכון כדי להיחשב "שוות".

אז למה לא אמרתי להן פשוט - "תאהבו את עצמכן כפי שאתן"?

כי כשיש לך ביד את המכשיר הקטן הזה, שכל הזמן דואג להזכיר לך כמה הגוף שלך "לא בסדר" (דרך פילטרים בלתי אפשריים ודגם אחיד ורזה מאוד של מבנה גוף), להגיד לנערה "פשוט תאהבי את עצמך" זה לפעמים להוסיף לה עוד משימה לרשימת המטלות. זה מרגיש כמו עוד מקום שבו היא נכשלת.

אז הצעתי להן זווית אחרת.

סיפרתי להן שזה בסדר גמור אם אני, למשל, לא אוהבת את האף שלי. אבל - וזה ה"אבל" שמשנה את התמונה - האף הוא רק חלק אחד ממני. יש לי עוד המון חלקים.

כשאני מבינה שחלק מסוים שאני פחות אוהבת הוא רק משבצת אחת בתוך פאזל שלם, משהו נרגע. זה שיש משבצת אחת שפחות מוצאת חן בעיניי, לא אומר שאני "גרועה", שאין לי ערך או שזה מספר את כל הסיפור של מי שאני.

זה לא שאני נגד שינויים. אני לא נגד איפור, או החלקות שיער, או לקנות בגד חדש ומחמיא.

להפך, אסתטיקה וטיפוח יכולים להיות משמחים וכיפיים.

העניין הוא לא מה אנחנו עושות, אלא מאיפה זה מגיע.

במקום לנסות "לאהוב בכוח" את מה שאנחנו לא אוהבות, אני מציעה לעזור להן לשאול את עצמן שתי שאלות פשוטות:

1. האם הפעולה הזו (האיפור, הבגד, השינוי) גורמת לי להרגיש טוב גם מבפנים? האם זה משחק נעים עם הגוף שלי, או ניסיון נואש להסתיר משהו שאני "שונאת"?

   
   

2. איפה עוד אני יכולה לשים את הפוקוס? אם יש חלק שאני פשוט לא מצליחה לאהוב כרגע, זה בסדר. במקום להילחם בו, בואו נסיט את המבט לחלקים שכן נעים לנו איתם. אולי אלו העיניים, אולי הידיים שיודעות ליצור, אולי החיוך.

ואם את אמא לנערה - אני מזמינה אותך לנסות את זה גם.

הבנות שלנו מסתכלות עלינו. הן קולטות את המבט שלנו במראה, את המילה הקטנה שאנחנו זורקות על הבטן או על הקמטים, ואת הדרך שבה אנחנו מתייחסות לעצמנו. כשאנחנו מתחילות לתרגל קבלה של ה"חלקים" האלה, אנחנו נותנות להן דוגמה אישית של חמלה עצמית - הקונטרה הכי חזקה שיש לשנאה העצמית שהן פוגשות שם בחוץ, במסכים ובכל מקום.

בואו נלמד אותן, דרכנו, שמותר לא להיות מושלמות. ומותר, ואפילו כדאי, פשוט לחיות בשלום עם מי שאנחנו.

סדנת דימוי גוף לנערות עם הדר זבולוני מיניות ברגישות