איך מלמדים ילדים להציב גבול - וזה מה דורש מאיתנו המבוגרים? הקשבה לגוף אצל ילדים

אולי השאלה האמיתית היא לא רק

איך אנחנו מחנכים ילדים וילדות להציב גבול,

אלא איך אנחנו, המבוגרים, לומדים להיות כאלה

שמותר לפגוע בהם.

המחשבה הזאת ליוותה אותי השבוע אחרי שהעברתי סדנאות על מוגנות לבנות בכיתה ז׳

וסדנאות על חוויה מינית טובה לצעירות במכינה.

איך זה בשבילך לקרוא את זה?

אני יודעת שזה יכול לכווץ את הבטן.

כי כשמדברים על הטרדות ופגיעות,

קשה לנו לתפוס שמישהו קרוב אלינו - לפעמים אפילו מי שמטפל בנו, דואג לנו, אוהב אותנו -

יכול להיות גם זה שפוגע.

זה פשוט לא מסתדר לנו בלב.

גם אותי, כשהייתי ילדה, לימדו בעיקר דבר אחד:

להיזהר מזרים.

לא ללכת לבד.

לא להסתובב בחושך.

לשמור על עצמי.

מוגנות ילדים מתחילה בהקשבה לגוף

והיום, כאמא, אני מוצאת את עצמי מנסה לחנך אחרת.

ללמד את הבנות שלי להקשיב לגוף שלהן.

לשים לב מה נעים להן ומה לא.

ולדעת שגם אם זה מגע של מישהו קרוב,

גם אם הכוונה טובה, גם אם יש אהבה, אם זה לא מתאים להן, מותר להגיד.

כי מוגנות ומיניות בריאה

לא נבנות רק מידע.

הן נבנות מהחוויה שמותר לי להקשיב לגוף שלי,

גם מול מי שאני אוהבת.

ועדיין…

אני מודה שגם לי זה לא תמיד פשוט.

כי להעיר לקרובים זה מביך.

זה לא נעים.

יש שם מבט.

תחושה שאני “מגזימה”.

וידיעה שהם באמת עושים את זה מתוך אהבה.

למה כל כך קשה לילדים להגיד ״לא״ למישהו קרוב

וכששאלתי את הבנות בכיתה,

למה כל כך קשה להגיד “לא” למישהו קרוב,

התשובה שלהן הייתה פשוטה...

“כי אנחנו לא רוצות לפגוע.”

וזה החזיר אותי לשאלה הראשונה:

אולי השאלה האמיתית היא לא רק

איך אנחנו מחנכים ילדים וילדות להציב גבול,

אלא איך אנחנו, המבוגרים, לומדים להיות כאלה

שמותר לפגוע בהם.

מותר לאכזב אותם.

מותר להגיד להם לא.

כשזה נוגע לגוף של הילד או הילדה שלנו,

לצרכים שלהם,

לביטחון שלהם -

אולי האחריות שלנו היא לקחת אחריות

על הרגשות שלנו,

ולא להניח אותם על הכתפיים של הילדים שלנו.

ואולי משם,

מהיכולת שלנו לשאת אי־נוחות,

ייפתח גם המרחב

שבו ילדים וילדות יוכלו באמת להגיד לנו

מה נעים להם

ומה לא.