הסיפור של הלוגו שלי

השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר.

בגללי.

"זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות.

אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא רצתה לספר לי מה קרה, הבנתי שכמה ילדים שאלו אותה אם אני דתייה.

וזה הביך אותה והיא לא הבינה מה הם רוצים ממנה, וכשהיא לא ענתה להם הם צעקו לעברה- אמא שלך בטח לא שומרת שבת נכון? כי יש לה קעקוע.

לא הבנתי מאיפה זה הגיע.

נכון, יש לי קעקוע. ונכון, אני גרה בישוב דתי, מה שלא ממש מקובל לעשות. והנחתי שמתישהו הנושא הזה יעלה כשהילדות יגדלו.

וכשהיא סיפרה לי על הילדים שהציקו לה, הלב שלי התכווץ.

לראות אותה ככה, מתייפחת, בגללי.

ובהתחלה עוד ניסיתי להתגונן. רציתי שתבין שזה לא בסדר איך שהילדים האלה התנהגו. "מה, זה כן דתי - לרכל על אמא שלך? למה זה בכלל עניינם? מי שם אותם להיות שומרי הדת? ונגיד ואני באמת לא מקיימת את כל ההלכות - זה הופך אותי לפחות טובה?"

וכשסיימתי עם הנאום המתגונן שלי, הלכתי לחדר שלי ובכיתי את הגוש הזה שהרגשתי בגרון.

עכשיו אני התייפחתי.

הרגשתי כל כך רע. הרגשתי שזאת אשמתי. שבגלל ההחלטות הטיפשיות שלי, ילדים מציקים לילדה שלי.

*

אף פעם לא היה לי חלום לעשות קעקוע.

אבל שלושה חודשים אחרי הלידה של נגב, בעיצומו של הדיכאון שהתמודדתי איתו, משהו השתנה. דווקא אחרי התקף חרדה קשה במיוחד, כשהצלחתי סוף סוף לנשום שוב, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה - אני הולכת לעשות קעקוע.

רציתי להזכיר לי את הרגע הזה, שגם הוא קיים.

כשחשבתי על לעשות קעקוע, פתאום הרגשתי משהו אחר בגוף. חייכתי לעצמי, התרגשתי. הרגשתי אלופה, הרגשתי חזקה, כי אני בוחרת.

רציתי משהו שיסמל את הכוח שהרגשתי באותו הרגע.

משהו שיחבק את הלב שלי, שכאב כל כך.

סימן שיזכיר לי אהבה עצמית, כי כל כך לא הרגשתי אותה בתקופה הזאת.

משהו שיזכיר לי שאני לא צריכה להיות מושלמת, ושבלב הזה שלי יש גם סדקים, ושהם גם חלק ממי שאני.

*

ניגבתי פנים וחזרתי אליה, שכבר הספיקה קצת להירגע.

נשמתי עמוק ואמרתי לה, את באמת רוצה לדעת למה עשיתי את זה?

סיפרתי לה על הרגע הזה, שהרגשתי קצת יותר טוב בתוך הדיכאון. על ההחלטה הזאת, הלא ממש רציונאלית שלי, ואולי גם האמיצה, לעשות את הקעקוע.

על המחשבות מה יגידו, כי זה לא מקובל. ואיך עניתי לעצמי שלמה אני צריכה להתבייש בזה, ושאם ישאלו אותי למה עשיתי את זה, אני אגיד להם בדיוק את מה שאני מספרת לך עכשיו - שאמא שלך הייתה גיבורה, שהתמודדה עם דיכאון אחרי לידה ובחרה לטפל בעצמה. שיצאתי מזה, ושיש תקווה. ושאני לא צריכה להתבייש במה שעברתי. אז למה שאתבייש בקעקוע שלי?

וגם אמרתי לה, את יודעת, אני מבינה שמה שקרה לך עם הילדים, לא באמת קשור לקעקוע.

ולא באמת קשור אליי.

סיפרתי לה איך כשהחלטתי להתגייס לצבא ולא לשירות לאומי היו כאלה שהרימו גבה. איך כשהלכתי ללמוד על מיניות היו כאלה שזה לא היה להם ברור. ואיך על זה שאני כותבת פה בפייסבוק, יש הרבה אנשים שלא מבינים למה.

ואמרתי לה, שהיום זאת אני והקעקוע, ומחר זה ילד שהולך עם בגדים נוצצים וזה לא מקובל.

ושלפעמים יהיו מצבים שנצטרך להחליט להקשיב ללב שלנו, ולא לכל מה שאומרים לנו מסביב.

וראיתי על העיניים שלה, שהיא פתאום מבינה אותי.

ואולי אפילו גם קצת יותר מעריכה אותי.

*

ולפני שבוע כשביקשתי מגיסתי המדהימה לעשות לוגו חדש לעסק שלי, מיניות ברגישות, חשבתי בדיוק על כל זה. והחלטתי שמה שאני רוצה להעביר זה את כל המסרים האלה. והחלטתי שזה יהיה הלוגו שלי- הקעקוע.

ומבחינתי זה הרבה יותר מסתם לוגו או קעקוע.

זאת סגירת מעגל שמזכירה לי את הכוח שיש לנו כשאנחנו בוחרים להקשיב לעצמנו, להקשיב ללב שלנו, גם כשזה לא ברור למה, גם כשהקולות מבחוץ רועשים, וגם כשהדרך שלנו עדיין לא ברורה.

והיום, כשאני מסתכלת על הבת שלי, אני יודעת שלימדתי אותה שיעור חשוב - שלפעמים הדבר הכי אמיץ שאפשר לעשות זה פשוט להיות מי שאנחנו.​​​​​​​​​​​​​​​​