המסר הראשון שקיבלתי על הגוף שלי - ומה הוא לימד אותי על בושה ומיניות

הייתי כמעט בת שתים־עשרה.

זה היה בצאת תשעה באב.

חזרתי הביתה מחברה אחרי שהעברנו יחד את הצום במשחקי ילדות, וראיתי דם בתחתונים.

ידעתי על מה מדובר - הבנות בכיתה שלי כבר קראו את כל הספרים האלו שהיו פעם (“איילת מקבלת…”) - אבל עדיין התביישתי נורא.

אני זוכרת שלחשתי לאמא שלי באוזן, שאבא שלי לא ישמע, והיא לקחה אותי בשקט לשירותים שלה, הוציאה מהמגירה חבילת פדים ואמרה לי “קחי”.

זהו.

והמשכתי באותו טקס של בושה עוד שנים אחר כך,

בכל מה שקשור לגוף שלי, למחזור, לחזה שהתפתח ורציתי להסתיר.

נזכרתי (שוב) בקבלת הווסת שלי השבוע,

כשדיברתי בפודקאסט שלי עם עדן, נערה בת 17 שגדלה בחברה דתית.

עדן לקחה על עצמה פרויקט דרך בית הספר - להביא את הקול של הנוער לשיח על מיניות.

היא שיתפה שאפילו ביניהן, החברות הכי טובות, הן כמעט לא מדברות על זה.

אחת הפעמים היחידות שכן דיברו, הייתה בטיול שנתי – כשהן כבר היו עייפות מדיי, ופתאום יצאו סיפורים.

בנות סיפרו על מבטים ברחוב, על צפירות, וגם על כל מיני הערות שהן שמעו על הגוף - ואיך הן התכווצו מול זה.

על איזה מסרים אנחנו גדלות?

השיחה עם עדן גרמה לי לתהות, על המסרים שאנחנו, כנשים, סופגות מגיל כל־כך צעיר על הגוף והמיניות שלנו.

האמת, לא צריך פגיעה ממשית כדי לשאת בושה.

לפעמים זה מתחיל ברגע הזה – שבו את מקבלת את הווסת הראשונה שלך, ומישהו מעביר לך תחבושת כאילו מדובר בסוד.

לפעמים זה הערה בבית הספר על לבוש “צנוע” כדי שלא “תכשילי” מישהו.

ולפעמים זה כבר במיניות עם בן הזוג שאת אוהבת - כשלא בא לך, ואת מרגישה אשמה, כאילו את לא בסדר, כאילו את פוגעת.

אשמה ובושה

דיברנו גם על נערות דתיות שכן נכנסות לסיטואציות מיניות -

למרות שזה נחשב אסור על פי ההלכה.

הרבה מהן חוות אשמה, על עצם המעשה, וגם בושה,

כי אין להן באמת עם מי לדבר על זה.

הן לומדות מהר מאוד שעדיף לשתוק, כדי שלא ישפטו אותן.

עם הפנים קדימה

מנקודת המבט של נערה בת 17, עדן מציעה להורים ולאנשי חינוך דבר פשוט אבל מהותי:

אל תניחו שמשהו לא קורה רק כי אתם לא מאמינים שהוא קורה.

היא אמרה שלדעתה, לא לדבר על מיניות - לא מונע התנסויות.

אולי אפילו להפך - זה גורם לבני נוער לעשות דברים בצורה פחות בטוחה ופחות מחוברת לעצמם.

כדי שנערות ירגישו שהן יכולות לדבר על מה שהן עוברות, צריך פחות שיפוטיות.

זה קל להגיד, קשה ליישם - כי שיפוט זה חלק מלהיות אנושי.

אבל אפשר להפריד בין:

“זה לא תואם את הערכים שלי” לבין “אני עדיין אוהבת ומעריכה אותך בתור הילדה שלי”.

וכשזה קורה, נערות ונערים ירגישו יותר בטוחים לשתף,

ואנחנו נוכל לעזור להם לבנות מסרים בריאים יותר על גוף ומיניות, וגם למנוע מצבים פוגעניים.

---

ואם את כבר לא נערה,

וקיבלת את המסרים שקיבלת -

אני מזמינה אותך לשאול את עצמך:

איזה מסרים מיטיבים איתך היום, והיית רוצה להשאיר ב”סל המסרים” שלך?

ואילו מסרים כבר לא תומכים בך, והגיע הזמן לשחרר?

מוזמנת לכתוב לי כאן בתגובה לפוסט, או לשלוח לי במייל:)

לפודקאסט ״בצירי הדרך״

אם הנושא הזה מדבר אלייך אני מזמינה אותך להאזין לפרק החדש בפודקאסט -

ולהירשם לניוזלטר שלי, שם אני משתפת בתובנות מתוך המסע האישי והמקצועי שלי,

על רגישות גבוהה, חיבור לגוף ולמיניות :

הדר, אני רוצה להירשם