השבוע הבנתי שיכול להיות טוב

זאת לא הייתה הבנה כזאת של השכל.

זאת הייתה הבנה, מסוג ההבנות האלה שמרגישים בגוף.

-

הבוקר אחרי שקלעתי צמה בשיער של הבכורה ועזרתי לאמצעית למצוא את הזוג של הגרב עם החד קרן, ואחרי שסוף סוף הקטן נענה לתחנונים שלי שינעל כבר את הנעליים, כי רק אחרי שינעל אני אגיד לאבא שיחזיר אותו עם האופניים החדשות.

חזרתי הביתה והגיע תורה של לונה, הכלבה הג׳ינג׳ית שלי, שאוציא אותה לטיול בוקר.

בחוץ היה קריר, כיאה לתחילת דצמבר, וירדו טיפות גשם דקיקות, כאלה שמדגדגות את האף.

לבשתי את המעיל החום- ג’ינג׳י שלי, שתואם בעונה הזאת של השנה גם לשיער שלי, שהופך להיות אדמוני, וירדנו, לונה ואני, לשבילי עפר שמאחורי הבתים בישוב.

לקחתי נשימה עמוקה, ואוויר קר נכנס לי לריאות.

הסתכלתי סביב על השדות, ואל הירוק- ירוק הזה, של העצים והצמחים בתקופה הזאת.

הסתכלתי על לונה, על איך היא רצה בשמחה ומריחה כל שיח שהיא עוברת לידו, כשהיא משוחררת מהרצועה ויכולה להתרוצץ חופשי.

ומה שעבר לי בראש ברגע הזה, זה

יכול להיות טוב.

זאת אולי נשמעת מחשבה דיי טריוויאלית, ואולי גם לא מספיק מעניינת בשביל לספר עליה.

בכל זאת, זה דיי ברור שיכול להיות טוב.

כמו גם שיכול להיות לא טוב.

אבל בשבילי רוב הזמן, של הזמן האחרון,

ממש לא היה לי ברור, שיכול להיות טוב.

ממש לא היה לי ברור בחודשים האחרונים שאני אחזור לטייל עם לונה, במסלול הרגיל שלנו, של מאחורי הבתים, בשביל עפר, כשהיא משוחררת מהרצועה, ואני הולכת מאחוריה, לוקחת את הזמן, חושבת לי מחשבות, מסתכלת אל האופק, לפני שאני חוזרת לרשימת המשימות.

לא היה לי ברור שמשהו ישתנה, כשהתחילה ההסלמה עם לבנון.

את האזעקה הראשונה, בכלל לא שמעתי.

הפלאפון שלי היה בארון שירות שמחוץ לחדר שינה שלנו, והצליל הקלוש שזמזם מהאפליקציה של פיקוד העורף הקים אותי מהמיטה באיטיות כשפתאום קלטתי את אילון דופק ספרינט (באחת בלילה, אחרי שהוא חזר מחבר) לחדר של הילדים, מדליק את האור וצועק אזעקה, כולם לממ״ד.

ואני שהייתי עם דופק בשמיים, אפילו לא ניסיתי להיראות רגועה, כי רק חשבתי על זה שהלוואי שלא יפול החשמל ונוכל להדליק את המאוורר ואת המנורה קטנה, כדי שנגב לא יפחד.

-

ולונה, גם התנאים שלה ירדו בעקבות המצב.

בזמן הזה מאז האזעקה הראשונה, והבומים, והיירוטים, טיול הבוקר של לונה נראה אחרת לגמרי.

לא שחררתי ממנה את הרצועה. ולא אפשרתי לה לרוץ חופשי.

הידקתי אותה קרוב אליי, שומרת על מרחק של דקה בכל יציאה מהבית, שאם תהיה אזעקה, נספיק לרוץ ולהיכנס דרך הדלת מאחורה ישר לממ״ד.

אני לא יודעת מה עבר ללונה בראש, אבל מהעיניים שלה ראיתי שהיא מבינה אותי.

וחשבתי לעצמי אם גם היא, כמוני,

מאמינה שככה, לא יכול להיות טוב.

ואולי זה מה שקורה בתקופות של משבר.

המוח זוכר רק את מה שלא טוב.

ומספר לך שבעצם, אף פעם לא היה טוב.

וגם ששום דבר לא ישתנה.

-

וזה בעצם גם מה שדיכאון עושה.

כמו מה שהדיכאון סיפר לי, אחרי הלידה של נגב, אחרי הניתוח הקיסרי, כשאני בקושי מצליחה לשכב מרוב כאבים.

הוא לא אמר לי, תראי, יכול להיות טוב, זאת תקופה, את תחלימי, זה ישתפר.

מה שהוא כן אמר, זה שזה לעולם לא יעבור.

שבחיים לא אצליח ליהנות שוב מסתם לשכב בסלון עם ספר טוב (כי לשכב אחרי קיסרי, הסתבר לי, זה לא דבר פשוט בכלל. וגם לשבת לא. וגם להתכופף לא).

זה מה שהוא מספר לך, הדיכאון.

שתמיד תהיי ככה. ולא רק שתמיד ככה, אלא גם שזה בגללך.

(לא בגלל שזאת לידה ראשונה שלך בלי אמא וכל כך חיכית ללדת בצורה טבעית, ולהרגיש דרך הצירים גם את אמא שלך, מן אמונה כזאת מוזרה, אני יודעת, שחשבתי שאוכל להרגיש אותה איתי דרך החיבור לרחם ולצירים.)

אלא שזה בגללך. בגלל הרגישות שלך.

בגלל שאף פעם לא באמת היית שמחה.

בגלל שאין בך חוסן נפשי, כמו שהיה לאמא, שלא משנה מה היה קורה, היא ראתה את חצי הכוס המלאה.

את לא ככה, ובגלל זה, לך- לא יכול להיות טוב.

-

וזה גם מה שקרה לי בתחילת הסבב עם לבנון.

ובתחילת המלחמה הזאת מהשביעי לאוקטובר.

כל פעם שבחוץ היה סוער, הפנים שלי נתקף בחרדה. ולא ראה אופק כלשהו לעתיד טוב יותר.

והבוקר, כשיצאתי עם לונה לטיול, ונשמתי את האוויר הקריר, והירוק העמוק הזה, עם המעיל החום- גינגי שלי, והשיער האדמוני מתנופף לו ברוח של תחילת דצמבר.

כשברקע כבר שבוע של הפסקת האש בצפון,

הזחלה לה אופטמיות זהירה, והתגנבה לה המחשבה, שבאמת יכול להיות טוב.

-

ובשבילי ההבנה הזאת הבוקר, הבנה של הגוף, ריגשה אותי.

כי הרבה זמן לא חשבתי את המחשבה הזאת.

שיכול להיות טוב.

כי כשאת בתוך הערפל, בתוך הבור הסמיך הזה, קשה לך לנשום אוויר של חוץ.

קשה לך לדמיין שיכול להיות אחרת.

קשה לך להיזכר, שיש גם רגעים כאלה, כמו שהיה לי הבוקר.

וחשבתי על זה, שיש דברים שיכולים להגיד לך אלף פעמים, כמו תהיי שמחה, יש לך כל מה שאת צריכה. תאכלי בריא זה יעשה לך טוב. תכתבי, זה משחרר. תהיי הרבה בטבע. תחשבי טוב.

ועדיין זה לא יגרום לך להרגיש יותר טוב בתקופות של משבר.

אבל הרגע הזה שהיה לי הבוקר, ההבנה הזאת, היא לא הייתה הבנה של החוץ.

היא הייתה הבנה מבפנים. שנשמרת בגוף.

וההבנה הזאת ריגשה אותי,

כי חשבתי על זה שהבנות של הפנים, יכולות לעזור לנו כשבחוץ סוער. כשאנחנו בתור הבור.

כי הן נצרבות בגוף, הבנות כאלה.

וגם אם לא נזכור ברגע האמת, שהן שם. הן יהיו שם.

הן לא ייעלמו.

ואולי רק להיזכר בזה שהן שם, זה כבר יכול להקל קצת.

וכשיבוא הרגע, גם להרגיש ממש,

שיכול להיות טוב.