כשאני מרגישה שאני לא שייכת - על רגישות גבוהה וקושי חברתי

“למה את לא מצליחה להשתלב?”

“למה אין לך מה להגיד?”

“למה את לא יכולה פשוט להשתחרר ולעזוב את המחשבות שלך?”

אלה היו שאלות שחזרו על עצמן בתוכי, שוב ושוב, כמעט בכל סיטואציה חברתית.

ממבט מבחוץ יכול היה להיראות שאני לגמרי חלק - יושבת עם כולם, מקשיבה, מחייכת.

אבל מבפנים, הראש שלי כבר במקום אחר.

הגוף דרוך, הנשימה קצרה, והמחשבות מתחילות לרוץ: מה הם חושבים עליי? למה אני לא יותר זורמת?

וכשזה קורה, אני כאילו נעלמת מתוך עצמי.

הנוכחות מתפוגגת, ואני רק רוצה לסיים את הסיטואציה הזאת, לחזור אל עצמי, אל מקום שבו אני שוב מרגישה אותי.

החיים עם רגישות יתר -אתגרים והזדמנויות

לפעמים הראש שלי פשוט לא נותן לי מנוחה.

הוא בוחן כל מילה שאמרתי, כל מבט, כל תגובה של האחרים.

וברגעים האלה - אין כמעט מקום לתחושת חיבור אמיתית.

ואז מגיעה גם הביקורת: מה את עושה עניין? למה את כל כך רגישה?

אבל כשאני יכולה לעצור ולהיזכר שזו פשוט רגישות, רגישות שבאה עם עומק, עם הקשבה, עם לב פתוח, משהו יכול להירגע שם.

תחושת שייכות - למה היא כל כך חשובה לרגישים

בפרק החדש בפודקאסט שלי דיברתי עם נטע רנאל בדיוק על המקומות האלה, שקשה לנו כרגישות להשתלב. על הצורך שלנו בביטוי עצמי, יחד ולמרות הרגישות. 

השיחה איתה גרמה לי להבין שוב, כמה בעומק כולנו זקוקות לאותו הדבר -

להרגיש בטוחות.

להרגיש בנוח להביא את עצמנו, בדיוק כפי שאנחנו.

התחושה הזאת, של קשה לי להרגיש שייכת, היא בעצם עוד סימן של הגוף-נפש שלנו שאומר:

“היי, תהיי איתי רכה יותר. זה בסדר שקשה לך פה.”

זה לא אומר שצריך לוותר או להימנע. אבל יש כאן רגע שמבקש הקשבה.

כשהקושי להשתלב פוגש גם את הילדות שלנו

גם כאמא אני פוגשת את המקומות האלה - גם בעצמי וגם עם הילדות שלי.

לפעמים הקושי להשתלב כבר מגיע איתנו כמו איזה חבר ישן שאנחנו סוחבות מילדות.

וכשאנחנו מצליחות לראות את זה ןלהפריד בין מה שקורה עכשיו, במפגש החברתי הזה, לבין מה שספגתי ולמדתי על עצמי אז -הגוף יכול לחזור לוויסות, ואני יכולה שוב להיות נוכחת ברגע הזה. 

ואולי הכי חשוב -

זה להחזיק את שני הקולות יחד.

את זה שחומל על הרגישה, זו שזקוקה לזמן ולקצב אחר,

וגם את זה שרוצה שתתני לעצמך לגדול, להתנסות, ולהרגיש שאת שייכת - בדרכך שלך.