אין בסדר ולא בסדר

בימים האחרונים אני פוגשת בי את הנזקקת.

את החלק בתוכי שמרגיש נזקק.

ושמתי לב שזה פשוט בלתי נסבל בשבילי להרגיש את זה.

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה לתת מקום לרגשות שלי ולמה שעובר עליי…

אבל פה, הרגשתי שפשוט בא לי להעיף את זה ממני. הרגשתי גועל בכלל שאני מרגישה את זה.

התחושה הזאת, של הנזקקת, עלתה לי מול כל מיני דמויות.

כמובן שהם לא יודעים שזה מה שהרגשתי, כי זה היה רק בתוכי. בדיאלוג הפנימי שלי.

וזה נראה מבפנים

כמו איזה שופטת פנימית כזאת,

שגוזרת את הדין.

ואני בצד אחד, והם בצד השני.

ואני עומדת על הדוכן, ואומרת להם

כמה שהם לא שמים לב אליי

וכמה שהם לא רואים אותי.

ועוד כל מיני כאלה… משפטים ״נזקקים״.

ואחרי שאמרתי להם את כל הדברים האלה, ישר הגיע גם המבקר הפנימי.

מה את רוצה ממנו? ממנה? הם לא חייבים לך כלום… ובכלל, את כן עושה בשבילם משהו? את כן רואה אותם? הרי את בכלל לא מדברת, לא משתפת במה שעובר עלייך, אז איך את מצפה שיידעו?

ואז החלק הכועס הגיע גם הוא, ועמד לצידי,

אבל זה בכלל אחריות שלהם ולא שלך!

וככה… כמה ימים טובים, בתוך בית המשפט הפנימי שלי. מאבק של מי צודק, מי אומר את האמת, למי צריך להקשיב.

והאמת שהיא תמיד שם, השופטת הפנימית הזאת.

אני מכירה אותה כבר הרבה שנים…

ותמיד הרגשתי שהיא צריכה להכריע,

או שאני בסדר או שאני לא בסדר.

אלו האופציות היחידות.

אבל היום, התבוננתי על השופטת הזאת בתוכי, וראיתי שממש לא נעים לה להיות בתפקיד הזה. ושממש מתחשק לה להפטר ממנו.

אז רק התבוננתי עליה, ועליי, ועל כל הדמויות שדיברתי איתם בתוכי.

ומשהו בי הסכים לשחרר.

להרפות מהצורך לחרוץ גורלות.

רק להרגיש את הפקק הרגשי הזה שנפתח בי מול כל אותן דמויות.

להרגיש את האנרגיה של הכעס, העצב, הגועל, אל מול תחושת הנזקקות.

לראות שמשהו בי הסכים סוף סוף להרגיש ככה

ושהן, הדמויות, רק לחצו על איזה כפתור.

כפתור רגשי.

והחלטתי הפעם לפסוק,

שאין בסדר או לא בסדר.

שיש את מה שיש עכשיו.

ויש את הגם וגם.

ויש את הרגשות שלי.

ויש גם אותי,

בתוך כל זה.