חנוכה (או- מה האור שבי)

קיבלנו משימה מהגננת לכתוב מה האור של הקטנה שלנו.

ונכון שזו משימה דיי מוכרת לי מימי בית הספר, מכל מיני פעילויות על חנוכה (ואפילו דיי מאוסה) אבל גם בלי קשר לחנוכה, אני מרגישה שהשאלה הזאת מעסיקה אותי דיי הרבה לאחרונה.

מה האור שבי?

מה נדמה לי שצריך להיות האור הזה, כדי שהוא ייחשב כאור?

ולמה, אם יש בי אור, אני כל כך מפחדת להראות אותו לעולם?

תמיד חשבתי שהאור שלי זה במה אני טובה, איזה כישרון יש לי.

למשל, למדתי הרבה שנים לנגן על פסנתר אז זה האור שלי, זאת הנגינה. או שהייתי תלמידה חרוצה, אז האור שבי הוא שאני חרוצה בלימודים. או שהייתי מתנהגת בנימוס, אז האור שבי זה שאני מנומסת.

אבל, אף פעם לא ראיתי את זה שאני רגישה כאור, או את זה שאני ״לוקחת דברים ללב״ כאור, או את הכנות שבי כאור, או את יכולת ההקשבה הפנימית שלי כאור, או את המנתחת (במחשבות) שאני כאור, או את הביישנות שלי כאור, או את השבריריות שבי כאור.

כי חשבתי שאור צריך להיות משהו שנחשב מאיר בעיני אחרים, ולפעמים התכונות האלה שבי נראו לי דיי חשוכות ובכלל לא מאירות.

אבל היום אני מבינה את המושג הזה, אור, בצורה קצת שונה.

אני מבינה שהגעתי לעולם עם אור מסוים,

עם אור שהוא אני.

ואני לא חייבת להיות טובה במיוחד במשהו מסוים כדי שזה יחשב האור שלי.

ולא חייבים להיות לי כשרונות גדולים בשירה, נגינה, ציור, ריקוד, כדי שאחשיב אותם לאור שבי.

המהות שלי פה בעולם, בעצם קיומי, זה אור כשלעצמו.

כל אחד הוא אור במי שהוא ובמה שהוא. ולכל אחד האור שלו, בלי קשר למה הוא מסוגל ויכול לעשות.

וככל שאאפשר לעצמי להיות יותר מחוברת, למהות הפנימית שלי, בלי לנסות להשתנות ולהיות מישהי אחרת, להרשות לעצמי להיות כמו שאני עכשיו (יחד עם הדברים שאני אוהבת, ופחות אוהבת בעצמי)

האור שלי יאיר, אותי,

לעולם.

בתמונה- מאירה את הנר בקורס הכשרת מנחות מעגלי נשים