הסמקתי מול התלמידים

הסמקתי מול התלמידים שלי.

זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי.

כל החיים ההסמקה הייתה תופסת אותי בכל מיני סיטואציות והיא ממש ניהלה אותי, סיפרה לי מה אני מסוגלת לעשות ומאיפה אני צריכה לברוח.

אבל הפעם קרה משהו אחר כשהסמקתי.

לפני שבוע וקצת העברתי שיעור על מיניות בריאה בכיתת החינוך המיוחד שאני יועצת שלה, כיתה רק של בנים, עם אוטיזם. (בתפקוד גבוה, חברה חמודים ואיכותיים )

אחרי שהתישבנו במעגל ביקשתי מהם לחשוב למה כיף להם להיות בנים. התשובות התחילו להגיע… מישהו אמר, זה שאין לי מחזור, עוד אחד אמר זה שאני לא צריך ללדת… אחכ ביקשתי מהם לחשוב דווקא על הדבר שהכי מבאס בשבילם בלהיות בן.

אחד מהם, עם זקן מגולח שיש לו טיפה זיפים אמר שהוא לא אוהב להיות בן בגלל שלבנים יש שיער על הפנים, והצביע על הזיפים שלו.

החבר שישב לידו אמר לו בתגובה, אבל גם לבנות יש שיער על הפנים. לבנות גם יש זקן ושפם אתה פשוט לא רואה את זה כי הן מורידות.

והחבר שלו, עם הזיפים שהוא לא אוהב, הסתכל עליו בפליאה

ואז התסכל עליי.ֿ

אוי לא.

עליי- האישה היחידה שישבה שם בחדר, המורה לחינוך למיניות (והיועצת), עם שיער על הפנים בצבע בלונדיני שבקושי רואים (ועוד כזה שבאמת לא רואים כי גם היא מהבנות האלה שמורידות).

ברגע אחד הרגשתי איך חום הגוף שלי עולה.

אני מכירה טוב מאוד את התחושה הזאת, של חום הגוף שעולה. הוא תמיד עלה אצלי בשניה, מאז שאני זוכרת את עצמי.

למשל בפעם ההיא … כשהיה סבב בכיתה שכל אחד היה צריך להגיד את השם שלו ומה המאכל האהוב עליו, הרגשתי את החום הזה מתחיל להתפשט לי בפנים.

או כשהייתי קונה בגד חדש, קצת יותר צמוד ממה שהייתי רגילה, ודמיינתי שכולם יסתכלו עליי במבט כזה של, הופה מי זאת שמתלבשת ככה. או אפילו סתם אם מישהו היה פונה אליי ברחוב ושואל לשלומי או לאן אני הולכת.

וזה קרה גם בפעם הראשונה שהגעתי לבית של אילון, שבועיים בסך הכל אחרי שהתחלנו לצאת, ואמא שלו הכינה עוגת גבינה. ואני לא ממש אכלתי גבינות בתקופה ההיא (קיבה רגישה)

ולא היה לי נעים להגיד לה שאני לא רוצה מהעוגה בגלל שאני לא אוכלת עוגות גבינה,

אז אכלתי מהעוגה (והיא באמת הייתה טעימה) אבל ברגע שאחרי כבר הייתי נראית כמו מישהי שהרגע נשרפה בים וכל הפנים שלה אדומות. ואח שלו הקטן שראה אותי בפעם הראשונה הסתכל עליי ואמר משהו כמו, וואי את ממש אדומה.

מה שגרם לי להיות עוד יותר אדומה ועוד יותר להתבייש בזה שאני אדומה.

ובסופו של דבר זה תמיד גרם לי לרצות לברוח. וזה תמיד גרם לרצף מחשבתי ממש נודניק בקשר למי שאני ומה שאני. מחשבות כמו, מה לא בסדר איתך, למה את ככה מסמיקה, את כזאת קטנה, הנה את מתביישת אבל כולם רואים את זה- עלו עלייך. עכשיו כולם יודעים שאת לא טובה.

חזרה לשיעור.

הבחור החמוד עם הזיפים על הפנים, הסתכל עליי.

וברגע שאחרי כבר הייתי סמוקה כולי.

הרגשתי את הדר הקטנה מבקשת ממני באותו הרגע לברוח משם. הרגשתי איך ברגע אחד הרצף המחשבתי רוצה שוב לעלות.

איך הקולות האלה מפעם, המוכרים, רוצים להשמיע לי שאני לא אמורה להיות נבוכה ככה בתור מנחה למיניות , שמה הם יחשבו עליי עכשיו, שאיך את יכולה להעביר כאלה שיעורים אם את בעצמך מובכת ככה ועוד שרואים עלייך.

אבל עוד לפני שהספיקו לעלות, שמעתי את אחד התלמידים אומר בקול מול כולם ״את מובכת״.

הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך מובך.

נכון, אמרתי לו. אני מובכת.

וברגע שאחרי הוא כבר חזר להתעסק עם החבר שלו על איך אפשר להוריד את השיער של הזקן לצמיתות.

יצאתי מהכיתה, האודם כבר נעלם.

בעבר סיטואציה כזו הייתה מספרת לי סיפור על המקצועיות שלי, אפילו על הבחירה האם להמשיך בתוך העשייה שלי. בעבר הדפוס של הדר הילדה היה משתלט על הכל ומבקש דרך מילוט. בעבר הייתי הולכת עם המחשבה שההסמקה הזאת היא סימן למי שאני ומה שאני.

ולפני שבוע וקצת כשהסמקתי מול התלמידים שלי, הבנתי איך הדפוסים שלנו, של הילדים שהיינו, כנראה יחזרו במהלך החיים בכל מיני מצבים.

כנראה שהם ייראו לנו אותו הדבר, או יספרו לנו שלא באמת התקדמנו ושאנחנו באותו המקום. אבל באמת ההסמקה הזאת לימדה אותי שהדפוסים שלנו כל פעם ישתנו בהתאם לדרך שאנחנו עוברים.

ואני מבינה פתאום שגם למדתי להגיד לעצמי שזה בסדר. שמותר לי להיות מובכת, ואולי אפילו כדאי ויש לזה כוח. זו הדרך של הגוף שלנו לאותת לנו את הרגש.

זה לא נעלם ברגע שאנחנו מתבגרים, וזה לא אומר שום דבר עלינו.

הגוף שלנו מספר לנו מה אנחנו מרגישים, ולנו יש את היכולת להתבונן ולומר- רגש הוא רק רגש.