דיברתי עם אלוהים

כשהייתי קטנה דיברתי עם אלוהים.

מן אמונה תמימה כזאת של ילדה, שאמרו לה בגן שאלוהים תמיד שומע, שאני והוא יכולים לדבר. לדבר כמו חברים.

אני זוכרת שהייתי הולכת בבית הספר לאיזו פינה, או יוצאת החוצה להתבודד, לפעמים עם עוד חברה, ואומרת לו:

אלוהים, אני מצטערת שפגעתי בהורים שלי.

לא התכוונתי להעליב את…

מה כדאי לי לעשות אחרי בית הספר

ועוד ועוד שאלות, התלבטויות..

אפילו אני זוכרת שאמרתי פעם לחברה שהצטרפה אליי, שרק אני יכולה לדבר איתו עכשיו, כי זה

מה שהוא אמר לי.

והתמימות הזאת שלי,

הלכה איתי עוד הרבה שנים.

וקיבלתי עליה לא מעט ״מחמאות״..

את לא יכולה להסתדר בעולם כזה שאת כזאת תמימה, אל תאמיני לכל אחד, כל אחד רוצה ממך את הכסף שלו. את צריכה לגדל עמוד שדרה… תעני להם. אל תוותרי.

והדיבור הזה עם אלוהים, גם הוא הלך איתי כל הזמן.

עם השנים הוא עבר טרנספורמציה, כי אני לא יכולה להיות כזאת תמימה.. אז התחלתי לדבר עם עצמי. המון דיבורים.

והדיבורים האלה נהיו מתובלים בכל כך הרבה רעשים, אמונות, תפיסות שלי על עצמי שצברתי במהלך השנים.

וכשאני נזכרת עכשיו בהדר הקטנה, התמימה, עולה בי מן געגוע כזה.

על אמונה תמימה כזאת.

על שהיא הייתה יכולה פשוט לדבר את עצמה.

ולהאמין באמת שזה בסדר בדיוק איך שזה מדובר, ושהיא מאמינה שהיא תקבל את כל התשובות שנכונות לה, מאלוהים, כי הוא באמת אוהב אותה ואכפת לו ממנה. ממני.

אני יודעת שהוא עדיין שם, בדרך שלו, מכוון אותי, מנסה לדייק לי את הדרך.

אבל לפעמים אני מסנוורת וקשה לי לראות. ואין לי תשובות, רק שאלות. אני לא יודעת להסביר ואין לי דרך לשכנע. העמוד שדרה קצת רופף ואין לי כח לעמוד על שלי.

אבל יש לי את עצמי, את התמימות שלי, והאמונה שלי.

והאמונה הזאת, זה לפעמים כל מה שצריך.