קשה להיות אמא

אמא אני חושבת שאני לא ארצה להיות אמא כשאהיה גדולה, זה נראה לי קשה מדיי.

ככה היא אמרה לי, רגע לפני הכניסה למקלחת.

זה לא כיף.

אין לך כח אלינו ואת רק רוצה זמן לעצמך וקשה לך ויש לך מלא עבודה וכביסות ולהכין אוכל.

זה לא כיף להיות אמא.

ואני יושבת עם הפלאפון שלי לכתוב איזה משהו שעבר עליי היום, איזה פוסט שחשבתי לשתף.

ומה שעובר לי בראש, זה וואלה היא צודקת.

אבל אני לא מסוגלת להגיד לה את זה, כי אני רוצה שילכו כבר לישון.

וכי באמת לא בא לי ברגע הזה להיות אמא, בא לי רק קצת שקט לעצמי מכל היום הזה ומכל החופש הגדול הזה.

ואני מרגישה אשמה.

על זה שהיא ככה חושבת עליי.

על זה שאני לא יכולה להיות אמא יותר כיפית ושמחה ושהכל קל לה, כמו שאולי הילדה שלי הייתה רוצה לראות אותי ככה. כמו שאולי אני הייתי רוצה לראות את עצמי ככה, אמא כזאת.

מרגישה אשמה על זה שהכל קשה לי, ומציף לי, ושאני לא אמא זורמת כזאת, שמכינה בקלי קלות יצירות לחופש הגדול ושיש לה לוז כזה מתוכנן ומאורגן מראש.

על זה שאני אמא כזאת, רגישה, ולוקחת ללב.

ואני אומרת לה, את יודעת, זה באמת קשה להיות אמא.

ואז הקטנה אומרת, הילדים שלי יעזרו לי בכל מה שיהיה צריך לעשות בבית.

והגדולה אומרת לה, יופי קל לך להגיד, נראה אותך גורמת לילדים שלך לא לראות מסכים ולעזור בבית וכל זה למה נראה לך שאת תצליחי.

ואני מתה שהדיון הזה יסתיים כבר ושאני אוכל לחזור לכתוב בשקט את מה שהתחלתי. ואנחנו הולכות לחדר, בשביל שאשכיב אותן לישון, ובינתיים השיחה ממשיכה והגדולה אומרת כל מיני, ואני חצי מקשיבה חצי לא.

ואז היא אומרת לי, אמא, את חושבת לפעמים שהיית מעדיפה לא להיות אמא, שהיית מעדיפה שלא נהיה פה.

וזה צבט לי בלב השאלה הזאת שלה.

ופתאום התעוררתי מלהיות רק בעצמי,

ומרגשות האשמה

ומלחשוב על הפוסט שכבר לא אפרסם היום (לפני שידעתי שאני הולכת לכתוב את כל זה)

ופתאום גם קצת התרגשתי מהסיטואציה הזאת,

שאני משכיבה את הילדה שלי לישון, והיא יכולה לשאול אותי שאלות כאלה,

שאלות לא פשוטות כאלה.

שאלות שאני רק הרגשתי אולי בתור ילדה.

עם אמא שהרגשתי שקשה לה. עם אמא שראיתי שלא קל לה הרבה פעמים להיות אמא. ושגם אני הילדה, עם הראש הקטן והחושב שלי, חשבתי שזה בטח בגללי. שזה בטח בגללי שככה קשה לה. שזה בגלל שאני ילדה לא פשוטה, או רגישה או שלא זורמת וקלה כמו שאולי הייתה רוצה שהילדה שלה תהיה.

וכל המחשבות האלה שחשבתי, השארתי בתוכי.

כי אולי פחדתי שזה לא מתאים.

כי אולי פחדתי שרק אני חושבת דברים כאלה. ושאסור לשתף אף אחד במחשבות.

ופתאום קצת התרגשתי,

שהילדה שלי יכולה לשאול אותי שאלות כאלה.

על מחשבות עמוקות שעברו לה בראש.

ושהיא מספרת לי שיש לה לפעמים מחשבות שהיא לא הייתה רוצה שנהיה ההורים שלה, או שלא הייתה רוצה שתהיה לה אחות כזאת. אבל היא יודעת שהיא לא באמת מתכוונת לזה. שהיא באמת כן אוהבת אותנו.

ונתתי לה יד, מבעד לסורגים של המיטה,

ואמרתי לה- מתוקה שלי, אני שמחה על זה שאני אמא שלך.

גם אם לפעמים יש לי מחשבות כאלה לא נעימות.

זה לא באמת קשור אלייך.

ולכולם יש מחשבות שעוברות בראש, לפעמים ממש לא נעימות.

אבל מתחת להן, למחשבות, יש לנו בסך הכל רצון להיות בקשר. שיבינו אותנו, שיאהבו אותנו.

ויצאתי מהחדר והתיישבתי בסלון סוף סוף לבד לכתוב את מה שהתחלתי.

וזה כבר לא היה משנה.

וכל מה שרציתי פתאום זה להיות גם אני ילדה.

שמקבלת יד מאמא שלה. שאומרת לה שקשה לה כי זה חלק מהחיים. ושזה בסדר.

ושזה בכלל לא קשור אליי.