אפשר לתת מקום למה שקשה

הייתה לי כלבה, מוקה קראנו לה.

היא אהבה לאסוף טישו עם נזלת ולקפוץ על הספות בבית ילדותי.

אהבתי אותה ממש- היא הייתה חברה שאפשר לדבר איתה, להתכרבל יחד, לחוש את הליקוקים האוהבים שלה.

אמא שלי אהבה אותה גם כן, ואולי דווקא בגלל האהבה הזו היא החליטה בסוף למסור אותה.

היא ראתה את מוקה מביטה בה בעיניים מתחננות בזמן הארוחות, לבד רוב שעות היום, וליבה נחמץ.

היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמוקה סובלת מהבדידות.

יום אחרי שמוקה עזבה, נעלמו כל התמונות שלה מהבית.

רק שנים אחר כך הבנתי - אמא "העלימה" אותן כדי להגן עלינו מהכאב.

היא לא רצתה שניזכר ונתאכזב. היא לא רצתה שיהיה לנו עצוב.

---

"אמא, היה לך דיכאון?" שאלה בקול מהוסס בארוחת הערב. "את לא רצית את נגב?"

הלב שלי התכווץ. כנראה חיכיתי, בלי לדעת, לרגע הזה - הרגע שבו הילדה שלי, שכבר בוגרת מספיק להבין, או לפחות לנסות להבין, תשאל על מה שהיה לאמא שלה.

"כן, היה לי דיכאון," עניתי בכנות.

"ומאוד רציתי את נגב. אני מאוד אוהבת ורוצה אותו גם היום. זה לא היה משהו שהיה בשליטה שלי."

הסתכלתי עליה מנסה להבין, והרגשתי עצב מציף אותי.

עצב על כל מה שהמילה "דיכאון" נושאת איתה.

על החשש שאולי היא תפחד שגם היא תחווה את זה, שאולי זה ישנה את הדרך שבה היא רואה אותי.

אבל אז הסתכלתי על עצמי, יושבת על הספה, מפתיעה את עצמי בנינוחות שבה הסברתי לה שדיכאון הוא מחלה של הלב. שזה קורה להרבה נשים אחרי לידה. שכמו כל מחלה אחרת, זה לא נעים, אבל אין בזה בושה. שזה לא אומר דבר על אמא שלה או על עתידה שלה. ושגם אם היא או נשים אחרות יחוו את זה - אפשר לדבר על זה, אפשר לטפל בזה.

ופתאום, בתוך השיחה הזו על דיכאון, הלב שלי דווקא התרחב.

נזכרתי במוקה, ובאמא שלי שמתוך אהבה לא יכלה לראות אותנו כואבים או עצובים.

נזכרתי בילדה שהייתי, שפחדה להביע עצב, שחששה שלא יהיה מקום לכאב שלה, שהאמינה שתמיד צריך לראות רק את הצד החיובי.

ובזמן שהילדה שלי פינתה את הצלחת והמשיכה בשגרת יומה, הלב שלי התמלא בהכרה שאפשר גם אחרת. שאפשר לתת מקום גם לכאב, לדבר על דברים קשים או מביישים.

שיש מקום לכל רגש, גם לזה.​​​​​​​​​​​​​​​​