אוגרת (או- מותר לי להגיד מה אני רוצה)

ודווקא הפעם, היא החליטה שהיא רוצה להישאר איתי בבית.

בדיוק כשתכננתי לשתות את הקפה שלי, עם השיבולת.

בדיוק כשסיימתי סוף סוף עם ההכנות לשבת,

ורק חיכיתי שהוא ייקח אותן איתו לתפילה.

והאמת, התבאסתי.

אבל לא אמרתי כלום, כי אני המבוגרת, ומה בסך הכל הילדה רוצה, להישאר קצת בבית עם אמא שלה.

אבל בפנים כבר הרגשתי אותה, את הסערה.

זאת שתמיד מתחילה ממשהו קטן, אבל הולכת ומתגברת, זאת שאף אחד לא יכול לראות ולדעת, ורק אני מרגישה אותה.

והמשכתי להתנהל כאילו כלום.

וכאילו זה לא מספיק, בדיוק אז האמצעית התחילה לבכות שהיא לא רוצה את השמלה הסגולה.

ואני כבר לא מסוגלת להקשיב לה, ואני אומרת לה שזה מה שיש עכשיו, אז היא עוד יותר בוכה.

ואילון שלא מבין מה יש לי

(כי לא אמרתי לו שהיה לי חשוב להיות רגע עם עצמי, אחרי שכל היום הייתי במטבח, וכבר כואב לי הגב, ואני מרגישה שרק בא לי לשכב קצת לנוח, ואני יודעת שהילדה הנשארת תרצה שאני אספר לה סיפור ואתן לה לאכול, ולא בא לי להכיל אף אחד עכשיו, ולא להאכיל)

כועס עליי, שמה יש לי, ולמה אני לא יכולה פשוט לעזור להן להתארגן כדי שהוא יספיק להגיע בזמן לתפילה.

(ולא אמרתי לו, שאין לי כוח שכולם מוציאים עליי את העצבים שלהם, ושאני מרגישה רע שזה בכלל מה שעובר לי בראש).

אז רק המשכתי לארגן… ואמא אני יכולה לקחת את הסיכה הזאת?

ודיי! בא לי להיות רגע לבד, עם עצמי, בלי אף אחד! (אמרתי את זה דיי בקול...)

והם הסתכלו עליי קצת מבוהלים, מה נסגר איתה?

ובסוף זה יצא. לא כמו שרציתי, לא כמו שציפיתי...

ניסיתי להיות טובה עם כולם, ולתת לכולם, כי זה מה שאמא טובה עושה.

אבל לא הקשבתי לעצמי,

ושכחתי קצת את עצמי.

וכשסיימתי להתקלח, הילדה חיכתה לי על הספה, הפעם בלי ספר ביד.

ובאתי אליה עדיין עם פרצוף קצת כועס, והיא רק שלחה אליי ידיים לחיבוק.

ונדהמתי מכמה היא מרגישה אותי,

והרגשתי כמה הייתי זקוקה לחיבוק הזה.

והיא הזכירה לי בחיבוק שלה, שגם לאימהות מותר להגיד למה הן זקוקות.

שגם באימהות, יש ילדה שרוצה שיקריאו לה סיפור.

ואחרי שהתחבקנו, משהו בי קצת התרכך.

ושאלתי את אותה אם מתחשק לה סיפור,

והיא אמרה לי שכן, אבל נבחר ביחד.

ועד שהסתיימה התפילה, היה לי רגע (קטן) עם עצמי, עם קפה שקצת התקרר, ועוד כמה רגעים של קרבה עם הילדה שלי.