מחשבות על דימוי גוף

הייתי ילדה שמנה

לא שמנמונת, לא מלאה במקומות הנכונים, לא כזאת שיש מה לתפוס.

בעיניים שלי, של הילדה שהייתי, הייתי שמנה.

מאוד אהבתי לאכול.

אני זוכרת שאהבתי במיוחד לאכול מלאווח. ובגלל שכל כך אהבתי, אני זוכרת שהגבילו אותי, שיכולתי לאכול (רק) כל מוצאי שבת. (אחרת אולי הייתי אוכלת כל יום…)

התביישתי בגוף שלי. לא היה לי נוח בתוכו.

הוא הרגיש לי מסורבל, מסובך לקנות איתו בגדים.

הכי היה לי נוח עם בגדים לא לוחצים, שהגומי לא יילחץ לי על הגוף.

בשיעורי בלט, התפדחתי ללבוש את הבגד גוף, בגלל שהוא צמוד, שרואים שאני לא כמו כל הדקיקות שלמדו איתי.

מאז זרמו הרבה מים בנהר. בתחילת גיל ההתבגרות, הורדתי הרבה מאוד מהמשקל שלי (בצורה פחות בריאה) והפכתי להיראות כמו שאני היום. מאמינה בעיקר בבריאות, ופחות בקלוריות (לפחות ברוב הזמן).

ועכשיו כשאני אמא, אני לא רק חושבת על הגוף שלי, יש עוד גופים בבית שצריך לחשוב עליהם, למשל של הבנות שלי. ואני לא רוצה שהן כמוני, יתביישו בגוף שלהן.

אני רוצה שהן יאכלו מתוך תשוקה, מתוך הנאה.

שלא יפחדו להראות את העונג שלהן מהאוכל.

שלא יאכלו רק כי צריך וכי יש כאלה שאין להם מה לאכול בעולם. ושיגמרו בגלל זה הכל מהצלחת.

אבל אני שמה לב, שלמרות האידיליה שאני מדמיינת, הרבה דפוסים ואמונות שלי על אוכל משפיעות עליי, כשהן אוכלות.

כמו, מה אם לי תהיה ילדה שמנה? מה זה אומר עליי כאמא? איך אני יכולה לאפשר לתשוקה הזאת להיות בלי להגביל אותן? ולפעמים זה פשוט קשה!! במיוחד כשהילדה שלי אומרת לי (אחרי שהגבלתי במשהו מסוים), אמא, אבל את אומרת כל הזמן שנקשיב לגוף שלנו, אז הגוף שלי רוצה לאכול את זה עכשיו. אני יודעת מה הגוף שלי צריך, לא את.

וזה מכווץ, כי היא ככ צודקת. וזאת בעצם הדרך שאני באמת רוצה להנחיל להן. וגם לעצמי.

וכשאני חושבת על מה זה בעיניי מיניות בריאה, זה קודם כל היחס שלי לגוף שלי.

והדרך שלי לאהוב את עצמי, גם עם קילוגרמים עודפים.

אין לי איזו תשובה על איך צריך לנהוג מול זה, או מה הכי נכון לעשות.

סתם תהיות, מחשבות,

של ילדה שמנה בתוך אישה רזה.

של תפיסות ואמונות על רזה ושמן, על איך זה נתפס בחברה שלנו. ועל למה ככ קשה כשזה בתוך המשפחה (לפחות לי) לקבל את הגופים בצורות השונות.

ותוך כדי שאני כותבת את התהיות האלו,

עולה בי גם תפילה.

תפילה של קבלה. תפילה שאצליח לראות את הילדות שלי מתענגות, נהנות, מבלי לדכא אותן.

שאצליח לזכור כל פעם כשכאב עולה לי מול האוכל, שזה שלי. שזה קשור אליי ולעבר שלי.

והן, הן לא אני.

ושמותר להן לאכול.

ואפילו להיות שמנמנות… (לא לומר, שמנות)

ושאצליח לאהוב אותן בכל מצב, בכל גזרה. לראות מעבר,

לתוך הלב.