זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע. וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה, ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה. ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה. רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי: “מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?” ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה. כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”, כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר,

קשה להרגיש כל הזמן. הכיווץ הזה בגרון, החום הזה בחזה. ושוב את שואלת את עצמך: למה אני ככה? למה הכול חייב להיות לי כזה קשה? למה אני לא יכולה...

השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא...

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. *...

הסמקתי מול התלמידים שלי. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כל החיים ההסמקה הייתה תופסת אותי בכל מיני סיטואציות והיא ממש ניהלה אותי, סיפרה לי...