רגישות גבוהה, הסמקה ובושה מילדות, ועל איך הופכים דפוסים רגשיים לכוח. עם שאלות להתבוננות עצמית ושיחה מעמיקה עם דנה קיסרי

זו מחשבה שהופיעה אצלי כמה פעמים השבוע. וזה קטע, כי בסך הכל היה שבוע סבבה, לא משהו דרמטי, היו רגעים קצת עמוסים אבל לא מעבר לזה, ובכל זאת… המחשבה הזאת צצה. ובשנייה שהיא הופיעה, היא כבר הורידה לי את האנרגיה. רק המחשבה - עוד לפני שהרגש בכלל אמר משהו - ביקרה אותי: “מה לא בסדר איתך? היה יום רגיל, למה את לא שמחה?” ואני שמה לב שזה משהו שקורה לי הרבה. כששואלים אותי איך אני, הברירת מחדל שלי היא “בסדר”, כאילו יש בי חלק שמרגיש שכשאני לא שמחה, אז יש גם כל מה שעוד לא הולך, כל מה שלא מסתדר,

קשה להרגיש כל הזמן. הכיווץ הזה בגרון, החום הזה בחזה. ושוב את שואלת את עצמך: למה אני ככה? למה הכול חייב להיות לי כזה קשה? למה אני לא יכולה פשוט לזרום כמו כולן? קשה כשאת מרגישה יותר מכולם. כשאת קולטת כל מילה, כל מבט, כל תדר לא מדויק. כשעולה הצפה מכלום- רעש, בלגן, יותר מדי אנשים. נפגעת מדברים שאחרים בכלל לא שמים לב אליהם כשאת מתאמצת להסתיר, לא להיות “כבדה”, לא להטריד. להמשיך לתפקד, להחזיק את עצמך, לא להישבר. והכי קשה? כשאת עייפה. עייפה מלהרגיש, עייפה מלהבין, עייפה מעצמך. וזה לא

השבוע הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר. בגללי. "זה בגלל הקעקוע שלך", היא סיננה לעברי בכעס מתוך הדמעות. אחרי כמה דקות בהם היא התרחקה ממני, ולא רצתה לספר לי מה קרה, הבנתי שכמה ילדים שאלו אותה אם אני דתייה. וזה הביך אותה והיא לא הבינה מה הם רוצים ממנה, וכשהיא לא ענתה להם הם צעקו לעברה- אמא שלך בטח לא שומרת שבת נכון? כי יש לה קעקוע. לא הבנתי מאיפה זה הגיע. נכון, יש לי קעקוע. ונכון, אני גרה בישוב דתי, מה שלא ממש מקובל לעשות. והנחתי שמתישהו הנושא הזה יעלה כשהילדות יגדלו. וכשהיא סיפרה לי

רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. * ודווקא הפעם הצלחתי. הצלחתי לעמוד על שלי, השבוע כשהוא חזר מהגן וצרח שהוא רוצה את כל החבילה. לא רק שניים. לא את התות הכי גדול. הוא רוצה את ה-כ-ל! ובהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו בנחמדות, שאי אפשר מתוק שלי, אי אפשר את כל החפיסה של התותים. כי אז לא יישאר למיקה ולעומר. וזה גם בכלל לא בריא לאכול את כל החפיסה. ולמרות שהוא כבר היה בתנוחת חתול דרוס על הרצפ

הסמקתי מול התלמידים שלי. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כל החיים ההסמקה הייתה תופסת אותי בכל מיני סיטואציות והיא ממש ניהלה אותי, סיפרה לי מה אני מסוגלת לעשות ומאיפה אני צריכה לברוח. אבל הפעם קרה משהו אחר כשהסמקתי. לפני שבוע וקצת העברתי שיעור על מיניות בריאה בכיתת החינוך המיוחד שאני יועצת שלה, כיתה רק של בנים, עם אוטיזם. (בתפקוד גבוה, חברה חמודים ואיכותיים ) אחרי שהתישבנו במעגל ביקשתי מהם לחשוב למה כיף להם להיות בנים. התשובות התחילו להגיע… מישהו אמר, זה שאין לי מחזור, עוד אחד א