איך נראית חרדה חברתית אצל נשים רגישות? פוסט אישי על רגישות, התאמה, מסכות והמעבר מהמאמץ להיות “יותר” להסכמה להיות מי שאני.

כשהייתי קטנה דיברתי עם אלוהים. מן אמונה תמימה כזאת של ילדה, שאמרו לה בגן שאלוהים תמיד שומע, שאני והוא יכולים לדבר. לדבר כמו חברים. אני זוכרת שהייתי הולכת בבית הספר לאיזו פינה, או יוצאת החוצה להתבודד, לפעמים עם עוד חברה, ואומרת לו: אלוהים, אני מצטערת שפגעתי בהורים שלי. לא התכוונתי להעליב את… מה כדאי לי לעשות אחרי בית הספר ועוד ועוד שאלות, התלבטויות.. אפילו אני זוכרת שאמרתי פעם לחברה שהצטרפה אליי, שרק אני יכולה לדבר איתו עכשיו, כי זה מה שהוא אמר לי. והתמימות הזאת שלי, הלכה איתי

קיבלנו משימה מהגננת לכתוב מה האור של הקטנה שלנו. ונכון שזו משימה דיי מוכרת לי מימי בית הספר, מכל מיני פעילויות על חנוכה (ואפילו דיי מאוסה) אבל גם בלי קשר לחנוכה, אני מרגישה שהשאלה הזאת מעסיקה אותי דיי הרבה לאחרונה. מה האור שבי? מה נדמה לי שצריך להיות האור הזה, כדי שהוא ייחשב כאור? ולמה, אם יש בי אור, אני כל כך מפחדת להראות אותו לעולם? תמיד חשבתי שהאור שלי זה במה אני טובה, איזה כישרון יש לי. למשל, למדתי הרבה שנים לנגן על פסנתר אז זה האור שלי, זאת הנגינה. או שהייתי תלמידה חרוצה

ודווקא הפעם, היא החליטה שהיא רוצה להישאר איתי בבית. בדיוק כשתכננתי לשתות את הקפה שלי, עם השיבולת. בדיוק כשסיימתי סוף סוף עם ההכנות לשבת, ורק חיכיתי שהוא ייקח אותן איתו לתפילה. והאמת, התבאסתי. אבל לא אמרתי כלום, כי אני המבוגרת, ומה בסך הכל הילדה רוצה, להישאר קצת בבית עם אמא שלה. אבל בפנים כבר הרגשתי אותה, את הסערה. זאת שתמיד מתחילה ממשהו קטן, אבל הולכת ומתגברת, זאת שאף אחד לא יכול לראות ולדעת, ורק אני מרגישה אותה. והמשכתי להתנהל כאילו כלום. וכאילו זה לא מספיק, בדיוק אז האמצעי