בוחרת לשים סימן שאלה

אני לומדת קורס על מיניות בזוגיות.

כשנכנסתי לראשונה לכיתת הלימוד ממש הופתעתי לראות איזה מגוון של אנשים יש בחדר-

גברים, נשים, דתיים (עם סממנים יותר הדוקים ופחות..) חילונים, מבוגרים וצעירות

חשבתי לעצמי

בטח השיח לא יהיה מספיק פתוח, כי הם ממש דוסים.

בטח אני לא ארגיש בנוח

בטח הגברים יגידו ויחשבו דברים מסוימים, כי אני יודעת שגברים הם כאלה וכאלה…

ואיך בכלל אפשר לדבר מיניות במרחב מעורב? הרי לימדו אותי שזה דבר אינטימי..

ואז התחלקנו לקבוצות קטנות

ולאט לאט מתחילים לדבר... דברים נפתחים

מסיכות נופלות.

ואני מגלה שכולם בסיפור הזה יחד.

גברים, נשים,

רווקים, נשואות, גרושים..

שכל הפחדים שלי

הם בעצם הפחדים של כולם.

שמתחת לכל ההגדרות, יש משהו משותף.

זה הציף בי מלא מחשבות ואפילו קצת כעס, תחושה של תסכול.

מאיפה אני יודעת את כל מה שאני חושבת שאני יודעת? מי לימד אותי את זה? מי אמר לי שגבר תמיד חושב ככה, רוצה דברים מסוימים ואישה היא יותר כזאת וכזאת...

ואני מבינה יותר ויותר שאני יודעת דברים כי ככה ״התרבות״ סיפרה לי.

תרבות המסכים למשל, בלי ששמתי לב, הסבירה לי איך אישה וגבר אמורים להתנהג, להיראות, לאהוב.

שגברים תמיד רוצים.. רוצים מה? בעצם גם גברים מורכבים.. ולכל אחד רצון אחר.

אומרים לך שאישה צריכה להיות עדינה ו״נשית״, אבל אם את מרגישה לא נשית או לא שלמה עם הגוף שלך, מה זה אומר עלייך בעצם?

מי אומר לנו את כל הדברים האלו? או שאולי בגלל שאף אחד לא מדבר את זה, כי זה מביך (ממש מביך אפילו) אנחנו ״לומדים״ את כל זה מהשקט, מהמקום שאסור לדבר, מהבושה.

ואז כמובן מגיעה האשמה שרק אני כזאת וכולם כאלה וכאלה..

אז איך נדע…?

אני מבינה שזה תהליך.

זה לא ייקח יום אחד לשנות את הדפוסים האלה, של כל מה שלמדנו (גם ללא מילים)ֿ

אבל אפשר להתחיל מלשים סימן שאלה.

ושבפעם הבאה שעולה לי מחשבה על איך דברים אמורים להיראות- רק לבדוק

אני באמת מאמינה בזה?

בתמונה- אני ביום חתונתי.