רק רציתי שיפסיק לצרוח. רציתי שיבין שהפעם, אני לא הולכת לוותר. רציתי להצליח להיות האמא הזאת, שלא מוותרת כל כך מהר, שלא מכופפים אותה. * ודווקא הפעם הצלחתי. הצלחתי לעמוד על שלי, השבוע כשהוא חזר מהגן וצרח שהוא רוצה את כל החבילה. לא רק שניים. לא את התות הכי גדול. הוא רוצה את ה-כ-ל! ובהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו בנחמדות, שאי אפשר מתוק שלי, אי אפשר את כל החפיסה של התותים. כי אז לא יישאר למיקה ולעומר. וזה גם בכלל לא בריא לאכול את כל החפיסה. ולמרות שהוא כבר היה בתנוחת חתול דרוס על הרצפ

נני מפחד. נני מפחד מהצב אמא. הוא גם מפחד מהפרה ומפחד מהנמלה. וגם מהרעש של המכונית שנוסעת בכביש. ומהרעש של השייק שאני מכינה בימים האחרונים תודות למעלות שעלו. בזמן האחרון הוא כל הזמן אומר לי שהוא מפחד. מכל דבר. המתוק שלי בן השנתיים. אולי זה קשור למלחמה, לא יודעת. אולי זה בגלל שהוא רגיש. גם הגננת שלו אומרת לי לפעמים, היום הוא היה רגיש במיוחד. ביום כזה שמישהו לקח לו משהו והוא בכה, או שהוא כעס ואז הוא בכה. או שהוא סתם בכה. וכשהוא אומר לי, נני פוחד אמא. יש בי חלק שמת לחבק אותו ולנש