נשיקה רק בלי רוק

באחד המפגשים שהעברתי בביתי על חינוך למיניות בריאה לילדים, שוחחנו על זה שמיניות ומגע, במהותם (לפני הסרטים שרצים לנו בראש מהחדשות) הם נורמלים בריאים (ואמורים להיות) נעימים.

ובקטע הזה של המפגש, אחת האמהות נעה בחוסר נוחות...

היא שיתפה שתמיד כשהילדים שלה חוזרים מהמסגרות,

הם מתנפלים עליה בחיבוקים ונשיקות, אבל בצורה שממש לא נעימה לה.

אפילו קצת חונקת כזאת.

אמרת להם שזה לא נעים לך? שאלתי אותה בעדינות…

לא ממש, היא ענתה, כי אני אמא שלהם, וזה לא יפה מצידי להגיד להם את זה.

הם רוצים בקרבה שלי אז אני נותנת להם. מה אני יכולה לעשות...

ותוך כדי שהיא אמרה את זה ראיתי שהגוף שלה זז באי נוחות, ממש כאילו ברגע זה הם מטפסים עליה. ממש כאילו עכשיו הם חונקים אותה (בחוויה שלה) והיא צריכה להשתחרר.

ושאלתי (שוב בעדינות) אם היא תגיד להם שזה לא ממש נעים לה, אבל היא מאוד רוצה בקרבה שלהם, אז אולי שיתנו לה נשיקה בלי החיבוק (החונק) או רק ליטוף, בלי הנשיקה. או חיבוק אבל שתדגים להם איך זה נוח ונעים לה..

איך זה היה מרגיש לה?

ובשנייה שהדברים נאמרו, כבר היה אפשר ממש לראות שהגוף שלה נרגע… משהו בה נשם יותר.

הייתי מרגישה הרבה יותר בנוח, היא אמרה.

הילדות שלי יודעות, שאני אוהבת נשיקה בלי רוק.

מה לעשות, ככה אני אוהבת.

ולפעמים גם הילדה שלי יכולה לחבק אותי חיבוק דוב כזה שממש לא נעים לי באותו הרגע, ואני מתלבטת אם להגיד משהו…

אבל אז אני נזכרת שכשאני מרשה לעצמי לדייק אותן ולהגיד מה נעים ולא נעים לי, הן יבינו שגם להן מותר להגיד.

מול חברים, מול משפחה, מולי ומול אילון.

כמה אני מכירה את ״הלא יפה מצידי״, להעיר על משהו שלא נעים לי..

להגיד משהו שנדמה לי שיפגע. וכמה אני מכירה את תחושת ההחמצה שבלא לדייק ולהגיד.

שמעתי הרבה סיפורים לא נעימים לאחרונה על חציית גבולות של נשים, שקרובות אליי (בכל מיני מצבים ואירועים..)

וזה עשה לי עצוב בלב.

הלוואי ונוכל לאפשר לעצמנו להגיד יותר מה נעים לנו, כדי לשמור על הגבולות שלנו ולאפשר קרבה (או חוסר קרבה) בדרך שמתאימה לנו.