מחשבות של אמא לבן (או, איך לשמור על הרגישות שלו)

נני מפחד. נני מפחד מהצב אמא.

הוא גם מפחד מהפרה ומפחד מהנמלה. וגם מהרעש של המכונית שנוסעת בכביש. ומהרעש של השייק שאני מכינה בימים האחרונים תודות למעלות שעלו.

בזמן האחרון הוא כל הזמן אומר לי שהוא מפחד. מכל דבר.

המתוק שלי בן השנתיים.

אולי זה קשור למלחמה, לא יודעת. אולי זה בגלל שהוא רגיש.

גם הגננת שלו אומרת לי לפעמים, היום הוא היה רגיש במיוחד.

ביום כזה שמישהו לקח לו משהו והוא בכה, או שהוא כעס ואז הוא בכה.

או שהוא סתם בכה.

וכשהוא אומר לי, נני פוחד אמא. יש בי חלק שמת לחבק אותו ולנשק אותו ולשמור עליו מכל הפחדים בעולם, ולהגיד לו שזה בסדר לפחד.

ויש בי איזה חלק כזה, שנמצא שם גם איפשהו מאחורה, לא רחוק, שמסתכל עליי במבט מודאג, ואומר לי,

הוא יסתדר ככה בעולם?

---

אני דווקא רגיש. ואני בוכה דיי הרבה. וזה לא נחשב כל כך של בנים.

אמר ילד אחד חמוד, בכיתה ו׳, בסדנא שהעברתי היום בנושא מגדר.

והסיט את המבט כלפי מטה.

אין בכלל הבדלים בצבעים של בנים או של בנות, הם התווכחו ביניהם בכיתה.

ואז עוד מישהו שיתף שיש לו דווקא נעליים סגולות ושהוא הראה לחבר שלו, והחבר אמר לו שזה מוזר. וגם עשה לו פרצוף. אז כן קצת התביישתי בגלל זה.

ועוד חמוד אמר, מבאס אותי להיות בן, כי מצפים ממני להתנהג רק בצורה של בנים.

נגיד להיות טוב בספורט ולהיות חזק. אבל לפעמים בא לי שגם יצפו ממני שאני אצליח לעשות דברים של בנות. להיות גמיש למשל.

והם כולם חמודים.

חמודים בגוף שמתחיל להתבגר, מתחיל להשתנות.

מתחילים להתאים את עצמם למסגרת של איך שהם אמורים להיראות או להתנהג.

להיות חזקים, לא לבכות (כי אתה לא ילדה)

וחלק אולי גם מצליחים להסתיר את הרגישות שלהם.

---

אני רגישה,

ואני אישה.

ואני מרגישה שיש לי לגיטימציה לזה.

ועדיין, זה לא פשוט להיות ככה בעולם, גם בתור אישה.

ואני רוצה לשמור על הקטן שלי. שיישאר רגיש ומתוק וחמוד.

אני רוצה שיגדל בחברה שזה ממש בסדר להיות בן שגם בוכה ומפחד.

אני רוצה שיידע שהוא יכול לשתף ברגשות שלו ושהוא לא חייב להיות טוב בספורט

אני רוצה להגיד לו שזה ממש בסדר לפחד מהצב ומהנמלה

וגם מהפרה.

ואני אגיד לו

ואתפלל שיצליח להקשיב.