זה בסדר לדבר עם הצ'אט אם נגיד עברתי הטרדה?" שאלה אותי השבוע ילדה בכיתה ו׳, במהלך שיעור על מוגנות. בשניה הראשונה רציתי לענות לה - "לא! מה פתאום." משהו בי רצה להגיד לה שעל דברים כאלה לא מדברים עם צ'אט. שזה אישי. שזה רגיש. שזה דורש אדם אמיתי. אבל אז נזכרתי שבתחילת כל מפגש אני מבקשת מהבנות ומעצמי לשים את השיפוטיות בצד. עצרתי שניה ונשמתי עמוק. כי האמת? גם אני משתמשת בצ'אט המון. וגם לדברים אישיים ולוויסות. כשאני צריכה לחשוב בקול ולא רוצה להסביר שוב מההתחלה. כשאני רוצה שמישהו יבין

אולי השאלה האמיתית היא לא רק איך אנחנו מחנכים ילדים וילדות להציב גבול, אלא איך אנחנו, המבוגרים, לומדים להיות כאלה שמותר לפגוע בהם המחשבה הזאת ליוותה אותי השבוע אחרי שהעברתי סדנאות על מוגנות לבנות בכיתה ז׳ וסדנאות על חוויה מינית טובה לצעירות במכינה. איך זה בשבילך לקרוא את זה? אני יודעת שזה יכול לכווץ את הבטן. כי כשמדברים על הטרדות ופגיעות, קשה לנו לתפוס שמישהו קרוב אלינו - לפעמים אפילו מי שמטפל בנו, דואג לנו, אוהב אותנו - יכול להיות גם זה שפוגע. זה פשוט לא מסתדר לנו בלב. גם או

איך המסרים הראשונים שקיבלנו על הגוף והמיניות ממשיכים ללוות אותנו גם בבגרות, ואיך אפשר לשחרר מהם בעדינות.

נני מפחד. נני מפחד מהצב אמא. הוא גם מפחד מהפרה ומפחד מהנמלה. וגם מהרעש של המכונית שנוסעת בכביש. ומהרעש של השייק שאני מכינה בימים האחרונים תודות למעלות שעלו. בזמן האחרון הוא כל הזמן אומר לי שהוא מפחד. מכל דבר. המתוק שלי בן השנתיים. אולי זה קשור למלחמה, לא יודעת. אולי זה בגלל שהוא רגיש. גם הגננת שלו אומרת לי לפעמים, היום הוא היה רגיש במיוחד. ביום כזה שמישהו לקח לו משהו והוא בכה, או שהוא כעס ואז הוא בכה. או שהוא סתם בכה. וכשהוא אומר לי, נני פוחד אמא. יש בי חלק שמת לחבק אותו ולנש