הייתה לי כלבה, מוקה קראנו לה. היא אהבה לאסוף טישו עם נזלת ולקפוץ על הספות בבית ילדותי. אהבתי אותה ממש- היא הייתה חברה שאפשר לדבר איתה, להתכרבל יחד, לחוש את הליקוקים האוהבים שלה. אמא שלי אהבה אותה גם כן, ואולי דווקא בגלל האהבה הזו היא החליטה בסוף למסור אותה. היא ראתה את מוקה מביטה בה בעיניים מתחננות בזמן הארוחות, לבד רוב שעות היום, וליבה נחמץ. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמוקה סובלת מהבדידות. יום אחרי שמוקה עזבה, נעלמו כל התמונות שלה מהבית. רק שנים אחר כך הבנתי - אמא "העלימה" א

אמא אני כל כך רוצה לכתוב לך משהו. תמיד בשבוע הזה של לפני התאריך, מאז שהלכת, אני רגילה להרגיש אותך יותר ולהתחבר אלייך. אבל הפעם. עוד שלושה ימים האזכרה. כבר שש שנים. שש שנים! ואני לא מצליחה להרגיש אותך ולהתחבר אלייך. וגם האמת שאני לא כל כך מצליחה להתחבר לעצמי. אני אומרת לעצמי שזאת התקופה והעייפות המצטברת והעומס שיש לי בעבודה (חזרתי לייעוץ, את יודעת? בטח את מרחמת עליי שם למעלה ששוב קשה לי וקר לי ושאני לא אוכלת מסודר ושאני לא מספיק בשביל הילדים.) פעם הייתי נלחמת איתך על זה וכועסת