משחררת את העבודה על הערך העצמי

כרגישה מטבעי, חשבון נפש הוא חלק בלתי נפרד מחיי.

אין לי צורך בזמן מיוחד כדי להתבונן פנימה - המחשבות והשאלות תמיד שם, מהדהדות.

אבל יש משהו בתקופה הזו של אלול שמחזיר אותי אחורה בזמן.

אל הילדה שהייתי, שגדלה בחינוך דתי והפנימה את המסר שאלול הוא זמן להתבוננות פנימית, לבחינת המעשים, לתיקון ולבקשת סליחה לקראת השנה החדשה.

כשאני נזכרת באותה ילדה - ביישנית ורגישה - הלב שלי נצבט. ילדה שהתקשתה לאהוב את עצמה, שהרגישה תמיד קצת שונה, קצת לא מתאימה. שחשבה שהערך העצמי שלה פגום, שהביטחון העצמי שלה לא מספיק, ושעליה לתקן את עצמה.

דפדפתי ביומנים שלה, ומצאתי את אותן מחשבות חוזרות ונשנות בכל אלול: הרצון להשתנות, התסכול מהביישנות, הכעס על המחשבות היתר, הכמיהה להיות חופשייה יותר.

בין השורות זעקה הנערה שרצתה להיות מישהי אחרת.

המפגש הראשון שלי עם שיטת ה"התמקדות", כשנה אחרי פטירת אמי, היה נקודת מפנה.

הנפש שלי, מצאה סוף סוף מקום מנוחה.

שם הבנתי לראשונה - מחשבה היא רק מחשבה, לא בהכרח אמת.

למדתי להטיל ספק במה שחשבתי שידעתי על עצמי.

והנה שוב אלול.

הדמעות עולות כשאני חושבת על אותה הדר צעירה, על המאמץ האינסופי שלה לשנות את ערכה העצמי. ועל כל מה שקורה היום - במדינה, בתוכי, המחשבות על שאיני עושה מספיק, שאני אנוכית מדי, עסוקה מדי בעצמי.

אבל כשאני מחברת את כל הנקודות - את הילדה ההיא, את ההתמקדות, את הדרך שעברתי - אני מתרגשת. כי הבנתי שלא תמיד צריך לשנות או לשפר. שלפעמים מותר פשוט לקבל את הדברים כפי שהם.

ואולי זו המתנה של אלול השנה -

להקל קצת על הערך העצמי הזה שתמיד במרוץ.

לשחרר את הצורך המתמיד בשינוי ושיפור.

להרשות לעצמנו פשוט להיות.

ולקבל באהבה גם את מה שעוד אין.​​​​​​​​​​​​​​​​