אזכרה- 6 שנים

אמא

אני כל כך רוצה לכתוב לך משהו.

תמיד בשבוע הזה של לפני התאריך, מאז שהלכת, אני רגילה להרגיש אותך יותר ולהתחבר אלייך.

אבל הפעם.

עוד שלושה ימים האזכרה.

כבר שש שנים. שש שנים! ואני לא מצליחה להרגיש אותך ולהתחבר אלייך. וגם האמת שאני לא כל כך מצליחה להתחבר לעצמי.

אני אומרת לעצמי שזאת התקופה והעייפות המצטברת והעומס שיש לי בעבודה (חזרתי לייעוץ, את יודעת? בטח את מרחמת עליי שם למעלה ששוב קשה לי וקר לי ושאני לא אוכלת מסודר ושאני לא מספיק בשביל הילדים.)

פעם הייתי נלחמת איתך על זה וכועסת שאת לא מבינה אותי.

והיום, הייתי שמחה דווקא לשמוע אותך אומרת את זה. נותנת לגיטימציה להרגשה שלי. (לאמא שאני, שכנראה הזכירה לך את האמא שאת היית לילדים קטנים וכמה שזה היה קשה להחזיק את הכל)

האזכרה שלך גם מבשרת את התקופה של הימי הולדת של הילדים. עומר עוד שבועיים וחצי בת שמונה ונגב המתוק הזה, שלא זכית להכיר, יהיה בן שנתיים עוד שלושה שבועות.

הוא כזה מקסים אמא.

אני קוראת לו אהוב שלי, כמו שאת קראת פעם ליודי כשהיה קטן. ומיקה, עוד שנה כבר בת מצווה- היית מאמינה? מיקה שאהבת כל כך כאילו הייתה הבת שלך.

קראתי משהו שמיה טבת דיין כתבה, על זה שיחסים אחרי המוות הם עניין משונה, ועל זה שהקשר שלה עם אמא שלה שנפטרה הלך והתפתח במהלך השנים שאחרי המוות.

אני מרגישה ככה גם כלפינו, אמא.

מרגישה שככל שעוברות השנים, אני מכירה אותך קצת יותר, מבינה אותך קצת יותר.

את איך שהיית איתי.

יש עכשיו מלחמה אמא. אולי את יודעת.

שלושה חודשים אילון היה במילואים במלחמה הזאת, והחזקתי את כל הדבר הזה, בלעדייך.

היו ימים שכבר נגמר לי הכח, ודמיינתי

שאני מסתכלת למעלה, אלייך, ושואלת אותך, מה חשוב אמא?

מה באמת חשוב בחיים האלה?

ואת הסתכלת עליי בחזרה.

רגועה, שלווה, יודעת משהו שאני עוד לא יכולה להבין.

הזמן עובר אמא.

אני גדלה.

מתפתחת בחיים האלה, ולא תמיד פשוט לי.

יותר מתמיד אני מצליחה לראות היום את הדברים הטובים שניסית להעביר לי.

את הדאגה האימהית הזאת שאין לה באמת תחליף. (מיקה כל הזמן אומרת לי, וואי אמא, לכל מילה שאני אומרת את חייבת להתחיל שיר. ואני מסבירה לה שזה ממך. אם הייתי אומרת נגיד ״שמש״, סבתא בלימי ישר הייתה מתחילה לשיר ״you are my sunshine״)

את הרצון לגונן עליי מהעולם הגדול והקשה הזה (למרות שלך הכל היה תמיד קל)

לאחת רגישה כמוני.

יש עוד הרבה אמא.

הרבה מה להגיד. מה לכתוב.

אבל זאת תקופה כזאת, שקר בחוץ (כבר שבוע וחצי שלא מפסיק הגשם) ואפרורי. בטח תשמחי לדעת שיש מלא תפוזים על העץ בגינה שלך. (נבוא לעשות קטיף, אל תדאגי)

אני בטוחה שאת מרגישה אותי גם כשאני ככה, קצת רחוקה.

הלוואי שאבין אמא, בתקופה שכזאת

מה באמת חשוב.

ושתמשיכי לגונן עליי, גם כשאת לא פה.

אוהבת אותך.

אפילו יותר.